אלבניה- יוני 2009

הכל התחיל כשישבתי בבית וראיתי בטלויזיה כתבה על מסע ג'יפים לנשים. מייד חיפשתי בגוגל ומצאתי את פרוייקט מלכת המדבר, והחלטתי להירשם. זה התחיל ביום מיונים שכלל כל מיני משימות קבוצתיות. בקושי חצי שנה קודם עשיתי קורס מפקדים בצבא, ומה שהיה חסר לי זה שוב פעם דינמיקה קבוצתית, אבל שמתי על עצמי חיוך ועשיתי את המוטל עליי. כחודש לפני הנסיעה עשו מפגש של כל המשתתפות במסע בו קיבלנו הדרכה, שק מדים ממש מכוערים, וגם ניסו לדחוף לנו מוצרים יעודיים למסע כמו נעליים מיוחדות, בקבוקי מים מיוחדים ושאר חרטא.

יום 1- קמתי ממש מוקדם ונסעתי לרכבת לנתב"ג, שם פגשתי 2 מהשותפות שלי לג'יפ, שכבר לא יכלו לחכות להגיע. בנתב"ג הצטרפה אלינו השותפה הרביעית וכל שאר הבנות, על המזוודות ומדי המסע המכוערים. טיסה של שעתיים + ונחתנו במקדוניה. התרגשות אדירה מצד כל הבנות שחיפשו כבר את הג'יפים, אבל נתקלו באוטובוס ובנסיעה של כ5 שעות עד לאלבניה ולמקום בו מצאנו אותם, יפים ומצוחצחים ומחכים רק לנו. לאחר העמסת הציוד עברנו לתידרוך על נסיעת שטח, הילוכים ו4X4, והתחלנו בתירגול של הג'יפים שכלל מעבר בתוך תעלה כשהדגש הוא לא להפוך את הג'יפ. את הלילה העברנו במאהל אוהלים באזור העיר דורס, באזור שנקרא "המלון האיטלקי". כל קשר לבית מלון מודרני מקרי בהחלט.

יום 2- השקמה פתאומית #1- 2:00 בבוקר, האזעקה של אחד הג'יפים מתחילה לצפצף. השקמה פתאומית #2- 5:00 בבוקר, מישהי שחכה להחליף שעון, ומעירה את כל המאהל. השקמה אמיתית- 6:00 בבוקר, קיפול האוהלים והציוד והתחלת נסיעה. סוף סוף. נסיעה בדרכים הרריות שבמקרה הטוב יש להם מסלול וחצי של נסיעה. מסלול הכוונה שיש שטח ישר ולא סלעי, ובמקרה הטוב חצץ. לא מספיקים להתרגל לעובדה שיש קלאצ' וצריך להעביר ל4X4 ולהתחיל לעבור מכשולי מים וסלעים. בגלל טעות קטנה בניווט, נאלצתי לעשות 1.5 ק"מ של רוורס (כי הנתיב לא היה רחב מספיק להסתובבות), כולל זינוקים בעליה וסלעים באמצע הדרך. תענוג. בסופו של דבר לג'יפ ולנהגת שלום והמשכנו בנסיעה לעבר עוד מכשולים. את הלילה העברנו בעיר באיירם צ'ורי שבצפון אלבניה.

יום 3- השקמה ב4 ונסיעה של כחצי שעה לתפיסת מעבורת מראג'ה לקומן. זה גם היה היום שבו הצוות שלי היה תורן, מה שאומר שאם היינו צריכות להשקים את כולם ב4, אז אנחנו קמנו עוד קודם. אי אפשר היה לדעת כמה מכוניות ירצו לתפוס מקום במעבורת, אז הגענו איזה שעתיים לפני שהתחילו להעמיס, פתחנו שולחן לארוחת בוקר וחיכינו. צוות של בנות ישראליות במעבורת של שעתיים מביא עימו הרבה רעש וכמה מקומיים שהתעצבנו\ צילמו והעלו ליוטיוב. אחרי שיעור פילטיס וקיקבוקס על המעבורת ועוד כמה משחקי הכרות המשכנו בנסיעה. צוות תורן עושה בדיקות קשר ומכין את ארוחת הצהריים, ואח"כ גם גורר את הבנות חזרה לרכבים להמשך הנסיעה. קורס מפקדים כבר אמרתי? מצאתי את עצמי רס"ר ונאלצת להגיד לנשים בגיל של אמא שלי "יאללה תזיזו את עצמכם לג'יפ צריך לזוז". בערב הגענו למאהל באזור תט שהיה כר דשא במיקום מדהים עם נוף מרהיב.

יום 4- השקמה בשעה נורמלית לשם שינוי, ב7, והפעם את הג'יפים השארנו מאחור ופתחנו בטיול רגלי לאורך הנהר המקומי. לארוחת הצריים התיישבנו על אחת מגדות הנהר, הצוות התורן לאותו היום אירגן משחקי הכרות ודאגו גם לעשות טראומה לי ולשאר חברות הצוות הצעיר עם סיפורי לידה. תוך כדי עשינו אומגה לצד השני של הנהר, כל צוות בתורו. כשחזרנו למאהל בתט עשינו קבלת שבת- הדלקנו נרות, שרנו שירים והייתה אווירה נחמדה.

יום 5- קמנו ונסענו לעבר מונטנגרו. ועל הדרך, איזה יופי פנצ'ר. המדריכה של המסע באה והסבירה לנו איך להחליף גלגל. כלומר לצוות שלי, אני עמדתי בצד וצילמתי. עדיף שאני לא אתעסק בדברים כאלה… על הדרך עשינו פקק רציני למקומיים שלא הצליחו לעקוף כי הנתיבים צרים מאוד, אבל הצלחנו להרגיע אותם עם עוגיות של עבדי בזמן שהם מצחקקים על הבנות שמחליפות פנצ'ר. אח"כ גם התברר שהם היו בדרך לתחרות מיס אלבניה או חתונה או משהו חגיגי אחר. קבלו את התנצלותנו. כשהגלגל הוחלף והמשכנו בדרך, גם התברר שאם מגיע מישהו ממול, אז מישהו מוותר ועושה רוורס עד למקום רחב מספיק ל2 רכבים לעמוד בו. אחרי שעברנו את הגבול המשכנו בנסיעה עד לאזור פלאב, אזור מפורז בין קוסובו למונטנגרו שם ישנו.

יום 6- בבוקר הפתיעו אותנו עם יוגורט וגרנולה לארוחת בוקר. אני לא אוכלת תדברים האלה אבל שאר הבנות מאוד נהנו. עוד יותר הופתענו בשייט ראפטינג על נהר הטארה, במים קפואים שגרמו שיעשוע רב למשיט המקומי בכל פעם שצעקנו מקור. הלבישו אותנו בחליפות צלילה מוזרות ולוסיל נשארה בחדר כי היא לא אוהבת להירטב. המים היו קצת גועשים ואחת הבנות גם מצאה את עצמה במים, אבל כולן חזרו בריאות ושלמות. חזרנו, התקלחנו והמשכנו בנסיעה שכללה 2 טעויות קשות בניווט שעיכבו אותנו בשעה ובפרסה באמצע כפר באמצע שום מקום, והחלפת מצבר שעיכבה אותנו בעוד כחצי שעה, אבל בסוף הגענו למלון שבנוי מקורות עץ לרוב והלכנו לישון ליד הגבול עם אלבניה.

יום 7- יום שכלל נסיעה אחת ארוכה ממונטנגרו ועד למקדוניה. חזרנו את כל אלבניה עד למקום בו קיבלנו את הג'יפים ביום ראשון, ניקינו אותם והשארנו מזכרות עבור המקצה הבא. עלינו על האוטובוס וחזרה למקדוניה ללילה מפנק במלון חמישה כוכבים, וסוף סוף גם אוכל נורמלי, בסטרוגה. בערב כל צוות העלה סוג של מופע קצר לסיכום המסע, ואח"כ היה קצת מוזיקה וריקודים עד שבאו וכיבו לנו את האור ושלחו אותנו לישון. קמנו בבוקר, סיכמנו את המסע, קיבלנו תעודות השתתפות ומדבקה לרכב (אני ביקשתי גם לקבל רכב עם המדבקה…) ונסנעו לכיוון שדה התעופה. בשדה היתה התרגשות גדולה לראות את המטוס מישראל נוחת ומביא איתו את הבנות של מקצה 2, שעדיין לא יודעות מה מחכה להם. נחתנו בארץ, נישוקים חיבוקים ופרידה, רכבת לצפון ישירות לשניצלים ולאורז של אמא, אחרי שבוע של אוכל אלבני.

קצת על אלבניה- המדינה די מפגרת, מלבד כמה ערים גדולות אין בה כמעט אנשים. מדינה בגודל ישראל ומכילה כחצי מהאנשים, רובם חיים בהרים במשקים פרטיים. הם כל כך מנותקים מציוילזציה כך שרובם היו בשוק רציני מלראות שיירה של ג'יפים ועוד עם נשים שנוסעת להם שם. מעמד האישה באלבניה נמוך מאוד, הנשים הם אלה שעובדות והגברים בעיקר יושבים בבתי קפה ומעשנים. התחבורה שם היא בעיקר סוסים ועגלות, למרות שבערים יש גם כמה מכוניות שכנראה מישהו התעורר בגרמניה ולא מצא את המכונית שלו… גילינו גם שחזיר שווה כ400 יורו, וזה לאחר שדרסנו אחד ונאלצנו לשלם לבעל הבית עבורו. הנסיעה בכבישים מסוכנת אפילו יותר מהנסיעה בשטח כשהאלבנים עוקפים בפרעות ותמרורים וסימוני כביש הם רק המלצה עבורם. הארוחות במקום מורכבות ממה שהאיכר מצא בשדה באותו יום. בעיקר ירקות וביצים, וכמובן גבינה בולגרית מאוד מלוחה. רוב המשקים מפרנסים את עצמם, יש להם עדרים של 2-3 פרות ו10 כבשים ומזה הם חיים. אנחנו פירנסו די הרבה מהם, כשעבור הארוחות באנו וקנינו מהם את כל הסחורה בערך.

לסיכום- אחרי 16 שעות ביום בג'יפ, 4 שעות שינה בלילה, אוכל זוועתי ומקלחת פעם ב, היה מוצלח ביותר. נכון שהמסע ממש יקר, ולדעתי המחיר לא מוצדק, אבל זה חוויה חד פעמית. לא רק בגלל הטיול שכלל נהיגת שטח מאתגרת, נופים מדהימים, הזדמנויות צילום רבות וחוויות אחרות, אלא בעיקר בגלל המפגש עם הנשים האחרות בגילאים השונים וסטטוסים אחרים.