ויאטנם- נובמבר 2010

בעודי מעבירה שבת בצ'אנג מאי (תאילנד), נתקלתי בעוד מטיילת ישראלית ששאלה אותי מה התכניות שלי להמשך הטיול. אמרתי לי שאין לי כל כך, והיא סיפרה לי שבעוד 3 ימים היא טסה לויאטנם. תיכננתי מתישהו בטיול להגיע לשם, והחלטתי להצטרף אליה. ההחלטה הזאת הביאה איתה הוצאות כספיות כבדות, שילמתי 200 ומשהו דולר על טיסה (בלחץ הזמן בחרתי להזמין מסוכן שגזר עליי קופון שלם), ועוד 300 ש"ח על ויזת אקספרס. לא אקספרס, כי אקספרס עושים ב24 שעות. לי עשו את הויזה בשעתיים. אקסטרה אקסטרה אקספרס. בסופו של דבר ההכנות הושלמו, חזרנו לבנגקוק ומשם עלינו על הטיסה להאנוי.


האנוי

כבר כשמגיעים לויאטנם מרגישים שאנחנו לא בתאילנד. איזה הבדל. קודם כל, חזרנו לסוע בצד ימין של הכביש. מקבלים אוירה אחרת. הרבה יותר שקט, הרבה פחות מסחרי. הכל פשוט, לא אתרי תיירות מפוצצים, מלונות וגורדי שחקים. בתים פשוטים, מראה ישן, כפרים וכפריים. ישראלים- אין. נתקלתי ב5 בדיוק לאורך כל הטיול. ומה שאי אפשר היה להתעלם ממנו- יש אופנועים בכל מקום. אבל בכל מקום. אחד ממדריכי הטיולים אמר לנו משפט שמתאר את ויאטנם הכי טוב:
NO BIKE, NO GIRLFRIEND. BIG BIKE, BIG GIRLFRIEND
האנוי עצמה היא עיירה נחמדה. העברתי יום בשיטוט רגלי ובטיול בתוך כרכרת אופניים (אתה יושב מקדימה, מקומי מסיע אותך מסביב), ראיתי מקומות נחמדים, מקדשים, נפלתי גם על טקס סיום של אוניברסיטה או משהו כזה. פרט לזה, היא משמשת כבסיס יציאה לטיולים בצפון ויאטנם. הטיול הראשון שלקחנו היה למפרץ הא-לונג ביי.

הא-לונג ביי
אני מתה על התחבורה הויאטנמית. לקחו ואן ישן ומתפרק שבארץ אפשר להסיע בו 10 אנשים, ודחסו לתוכו 20+ מטיילים והתיקים שלהם. כיסאות מתקפלים, ליד הנהג, אחד על השני, איפה שאפשר. ככה יושבים ונוסעים 3 שעות למרינה. בדרך עצרנו באיזה קניון, ולראשונה ראיתי נשים שסורגות תמונות. כאילו ממש עם חוט ומחט. כשהגענו למרינה, הרגשתי שמתחיל להתקרר, וההחלטי לקנות סווטשירט מכוער ביותר (המבחר היה די מצומצם) ב12$. ההחלטה הכי חכמה שעשיתי. מסתבר שנפלנו על היום הכי קר בשנה להפלגה. בספינה שלקחה אותנו לשם היה מיטות וכיסאות בסיפון, אבל פשוט היה קר מידי בשביל לשבת שם. כשהגענו לאי שבו נעביר את הלילה, כבר היה חשוך וקפוא. ממש רעדנו מקור, ועוד נאלצנו לחכות כמה שעות טובות לאוטובוס שיאסוף אותנו למלון. אני לא זוכרת את שם האי, אבל מקום חביב ופשוט, כמה חנויות, כמה מסעדות. הגענו בחושך והיינו די עייפים אז לא ממש הספקנו להסתובב שם, ולמחרת בבוקר כבר לקחו אותנו חזרה לספינה וחזרה להא-לונג בי. מזג האויר בשמש היה יותר טוב ויכולתי להעביר כמה שעות בקריאה על הסיפון. בערב כבר חזרנו להאנוי.


האנוי

טיולים נוספים שיוצאים מהאנוי הם לסאפפא. נסיעה של בערך 8 שעות ברכבת לאזור עם נופים מדהימים. לפחות ככה שמעתי. היו לי כמה סיבות לוותר על הנסיעה לשם, והיום אני די מצטערת על זה. במקום זה בחרתי בטיול לטאם-קוק. לקחו אותנו לכמה מקדשים די רגילים ולא הכי מעניינים, אבל בין לבין צילמתי כמה תמונות רחוב ופורטרטים מעניינים של המקומיים. בטאם-קוק קיבלנו סיור של שעתיים בתוך סירות משוטים. חוויה ממש נחמדה. המשיטה שלנו גם עצרה בדרך בבית להאכיל את התרנגולות. בדרך ראינו שחלק מהמשיטים משתמשים ברגליים במקום בידיים. משעשע. כשחזרתי להאנוי, הזמנתי לי את הכרטיסים לאוטובוס הפתוח. זה כמו מנוי, יש לך שם כרטיס לכל קטע נסיעה ואתה מתקשר יום קודם ומזמין מקום. כל קטע נסיעה בויאטנם זה קטע קטע. 9-12 שעות באוטובוס שינה. יוצאים בערב מגיעים בבוקר ובמקום כיסאות יש מיטות. די נח, אבל כשאין חגורות כל קפיצה ופיתול בכביש מרגישים טוב טוב. ובויאטנם יש לך הרבה כאלה. שלא לדבר על הצופרים שמעירים אותך בדיוק כשנרדמת. העברתי את יום המחרת בעוד שיטוט בהאנוי, ובערב עליתי על האוטובוס לתחנה הבאה בויאטנם- הויאן.


הויאן

עיר החייטים. אנשים רבים קונים חליפות ושמלות באיכות טובה ותפירה אישית בגרושים. אח שלי שלח לי מידות וביקש שאני אקנה לו חליפה. רק חבל שהוא ביקש בערך חודש אחרי שהייתי שם. האטרקציה העיקרית שם היא טיול מאורגן לעיר העתיקה מי-סון, מקום די משעמם לדעתי אבל חובבי המבנים והמקדשים העתיקים יהנו שם. אני לא התלהבתי, וגם נפלתי על יום גשום והליכה בבוץ. אבל לפחות בחזור חסכו מאיתנו נסיעה באוטובוס ופינקו אותנו בהפלגה בספינה עד לחוף של הויאן. חוף נחמד עם טיילת קטנה ואפשר למצוא שם כמה דוכנים עם מזכרות וכו'. למחרת כבר הייתי בדרך לנא-טראנג.


נא-טראנג

עיר החוף של ויאטנם. סוג של אילת, רק יותר גדולה וברוב המקומות הרבה פחות מתויירת. אמורים להיות שם חופים מדהימים, אבל לא יצא לי לבדוק כי מרגע שהגעתי הגשם לא הפסיק לרדת. הרחובות היו מוצפים פשוט ורוב הזמן נשארתי בתוך המלון. העברתי 3 ימים ממש מאכזבים בעיר, במחשבה ש"מחר נגמר הגשם ונוכל להנות קצת". ביום של קצת הפוגות לקחתי הימור ונסעתי לפארק המים המקומי, שהתברר כמעפן ברמות קשות, אבל לפחות הנסיעה ברכבל אליו הייתה מהנה. האכזבה מנא-טראנג ומהגשם, גרמה לי לוותר על אחת התחנות בדרך- דאלאת, ולהמשיך לסייגון. גם על ההחלטה הזאת אני מצטערת.

סייגון
עולם אחר. עיר תוססת וחיה, מסעדות, בארים, חנויות, קניונים, פשוט תענוג. כל כך שונה ממה שהיה לי עד עכשיו. הייתי בטוחה שאני אעביר שם יום ואתפוס את הטיסה הראשונה חזרה לתאילנד, אבל נשארתי 5 ימים ופשוט נהנתי מכל רגע. יום אחד הוקדש לטיול בעיר- יש שוק מקורה נחמד, יש פארקים נחמדים שהעברתי בהם איזה שעה בצילום פרפרים, שוטטתי לי בחנויות ובמקדשים המעניינים וכו'. ברגע שאתה הולך ברחוב, ישר קופץ איזה מקומי ומציע לך טרמפ על האופנוע. בתשלום כמובן. רק תחשבו על זה, לשמוע במבטא ויאטנמי בכל 10 מטר "motorbike madam?" משעשע.

גם מסייגון יוצאים טיולים. הראשון שלקחתי היה למנהרות. בבוקר לקחו אותנו לאחד המקדשים הכי מתוירים. מקום מדהים, המקדש הכי יפה שיצא לי להיות בו. נותנים לך איזה שעה לסתובב בפנים ולצלם, יש סדרנים שמפקידים שלא תעשה משהו שפוגע בקדושת המקום, ואז מעלים אותך למעלה לקומת הצפיה לראות את הטקס. שוב, מדהים. עשרות אנשי דת, החשובים יותר לבושים גלימות מסורתיות בכחול, צהוב ואדום, והחשובים פחות בלבן. כל אחד יודע את מקומו ותפקידו. בצד יש נגנים שמנגנים לאורך הטקס. חוויה. משם המשכנו למנהרות, איפה שהויאטנמים נלחמו באמריקאים. עשו לנו סיור שכלל הסברים על המלחמה, סרטים, וסיור בתוך המנהרות שהציג בנוסף למנהרות גם מקומות מסתור ומלכודות שונות. גם נכנסו לתוך המנהרות, ונאלצנו ללכת עם הברכיים צמודות לחזה כדי לעבור שמה. הציעו לנו ללכת 10 מטר, 50 מטר, או כל הדרך חזרה לסייגון…

טיול נוסף והכי מומלץ לכל התיירים זה לדלתת המקונג. הדלתא זה הנהר שעובר בין כל המדינות באזור. נוסעים כמה שעות עד שמגיעים לאזור הדתלא ושם מסיירים בין כל מיני מקומות. התחלנו במפעל שמייצר חפצי נוי ואמנות שמעסיק אנשים נכים. משם המשכנו על גבי ספינה למפעל שמכין אטריות אורז ומשם לארוחת צהריים שכללה הופעה של להקה מקומית. השירה שלהם היתה הדבר הכי מצחיק ששמעתי. עשינו סיבוב בשוק הצף, כלומר אתה עובר עם הסירה בין דוכנים על המים וזורקים לך פירות וירקות לסירה. אחד המקומיים גם עלה אלינו וקילף אננסים למי שרצה. את הערב העברנו באחת הערים באזור. אכלנו ארוחת ערב בחנות של מאכלי ים שמגישה כל מה שחי וזוחל. אני הזמנתי צ'יפס. למחרת בבוקר המשכנו בסיור, העבירו אותנו לסירות קאנו קטנות שלקחו אותנו בין סבכי צמחיה עד למפעל שבו הכינו טופי. מגעיל. חזרנו לאוטובוס והתחלנו לחזור בכיוון סייגון. בדרך עצרנו בעוד מיקדש עם פסל בודה ענקי. אבל ענקי ברמות קשות. יותר גדול מהבית שלי (לא שזה כזה חוכמה, אבל זה כבר סיפור אחר). חזרתי לסייגון, העברתי עוד יום בשיטוט בעיר ובקניות, והזמנתי לי טיסה חזרה לבנגקוק. כשהלכתי להזמין מונית שתיקח אותי לנמל תעופה, אמרו לי שהנסיעה לשם היא בערך שעה. אז הזמנתי אותה מוקדם בבוקר. בתכלס הנסיעה היתה רבע שעה והגעתי שעה לפני פתיחת הצ'ק אין לטיסה. נפרדתי יפה לשלום מויאטנם וחזרתי לתאילנד להמשך הטיול.

לסיכום
במבט לאחור, נהנתי בויאטנם. גם הכתיבה היא באור חיובי. אבל ויאטנם היתה לי קשה, והיו פעמים שרציתי פשוט לעלות על המטוס הראשון לבנגקוק. האוכל שם בעייתי, בטח ובטח כשלא נוגעים בבשר, ופרט לסייגון התקשתי למצוא מסעדות פשוטות שיכינו לי פסטה או טוסט או משהו מערבי אחר. גם המקומיים נורא קשים. רובם לא מדברים אנגלית, ואלא שכן לא יודעים\ לא רוצים לעזור לך. לקח לי זמן להבין שעליי להסתדר לבד. פשוט לקחת מפה של האזור וללכת ברגל. אסור לקחת מונית בויאטנם. פשוט אסור. זה ההפך הגמור מתאילנד שם הכל פשוט ותיירותי ויש ישראלים וסכוניות ישראלים בכל מקום ובכל מקום תמצא מישהו שיעזור לך. בסה"כ העברתי שבועיים בויאטנם וכשעזבתי הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת לשם. אבל אני עוד אחזור לגיחת תיקון, למקומות שפיספסתי. אולי עוד כמה שנים.