לאוס- דצמבר 2010

בזמן שהייתי בויאטנם, נפגשתי עם כמה אנשים שהיו בלאוס ואמרו שלאוס זה ה-מקום למסיבות, אלכוהול ודברים נוספים. אני באתי בראש אחר, יותר בקטע של לטייל, לראות מקומות, אז הייתה לי התלבטות אם לסוע לשם או לא. לקראת הסוף ראיתי שיש לי קצת זמן להעביר אז החלטתי לקפוץ. במקור התכנון היה לעבור מקמבודיה ללאוס באוטובוס, אבל נזכרתי מאוחר מידי להוציא ויזה אז בחרתי בטיסה. הגעתי אחה"צ לונטיין, עיר הבירה של לאוס, ואחרי שוטטות קצרה ברחובות מצאתי גסט האוס. כבר אפשר היה להרגיש את כמות הישראלים באזור עולה יחסית לקמבודיה. אחרי סיבוב קצר בעיר ובדיקה באינטרט, הבנתי שאין מה לחפש שם וקניתי כרטיס לאוטובוס למחרת הבוקר לואנג ווינג.

אחרי כמה שעות בדרך נוראית שהתפתלה וקפצה, הורידו אותנו במרכז העיר. לא כל כך ידעתי מה לעשות, עד שהגיע בריטי מקומי והעמיס אותי ועוד 6 בריטים על טנדר ולקח אותנו לגסט האוס בקצה העיר. אחרי שהתמקמנו בחדרים, הבריטים אמרו שהם הלכו לראות כמה מערות באזור והזמינו אותי להצטרף אליהם. הלכנו במורד הרחוב כ10 דקות ומצאנו כמה מנהרות יפהפיות עם מאגרי מים ונכנסנו לשחות בתוכם. אח"כ חזרנו למלון, ואחרי מקלחת יצאנו לארוחת ערב בפאב אירי נחמד ביותר ששידר משחקי כדורגל. זה נהיה ברור שאני אעביר את הזמן שלי בלאוס בחברת הבריטים. חברה צעירים, פחות או יותר בגילי, שלא הצליחו לבטא את השם שלי אז סגרנו על השם לילה. למחרת לקחנו מדריך מקומי לטיול של קיאקים בנהר המקומי, שכלל עצירות בדרך לכניסה למערות עם מאגרי מים וטיפוס נוראי (בשבילי לפחות) על הר בשביל לראות נוף לא משו. בירידה לפחות חיכתה לנו ארוחת צהריים שהוכנה בשטח. בישלו אותה על מנגל מאולתר והצלחות היו עלי בננה גדולים. חזרנו לגסט האוס וישירות לפאב החביב עלינו לארוחת ערב וכדורגל. ראינו שם מודעה של טיסה בכדור פורח, חברה חדשה באזור עם טיסות הכרות. אני ועוד 3 החלטנו שהולכים על זה וקבענו לזריחה למחרת בבוקר. באותו ערב גם היה משחק בין ארסנל למנצ'סטר יונייטד, רק שבלאוס הוא שודר ב3 לפנות בוקר. הבריטים שמגיעים מלונדון קמו לראות אותו. למחרת מוקדם בבוקר אספו אותנו לכדור פורח. הגענו וראינו איזה 20 איש פורסים אותו ומכינים את הכל, ואז הרגשנו רע שעוד ניסינו להתמקח איתם על המחיר. עם ההמראה התנגשנו בעץ והמשכנו הלאה. מסתבר שהם קבוע נכנסים בעץ הזה והכל בסדר. טסנו בערך שעה מעל ואנג ויין, צילמתי מגבוהה והחברה שיכנעו אותי לחפש את הגסט האוס שלנו. הנה, מצאנו אותו. במהלך הטיסה כל ילדי העיר יצאו החוצה כדי לראות את הכדור ועשו לנו שלום מלמטה. אם דאגתם, אז הנחיתה עברה בשלום.

בצהריים הגענו סוף סוף לאטרקציה העיקרית- האבובים. למי שלא מכיר- מדובר בנהר (אותו אחד מהשייט קאיקים) שלאורכו עשרות ברים צפים שמציעים שתיה זולה, מוזיקה, מגלשות מים, מקפצות ובעיקר שיכורים. החברה זורקים לך חבל ומושכים אותך עם האבוב אליהם. כמו בריטים טובים, החברה בעיקר שתו ושתו עד שבסביבות 4 וחצי חזרנו לאבובים על מנת לסיים את השייט. זה לא היה רעיון חכם, בלשון המעטה. המסלול על אבוב אורך כשעתיים, והחשכה יורדת ב5. באמצע הדרך כבר היה חושך מצרים וקור מקפיא. חלק רצו להמשיך עד סוף המסלול אבל באיזשהו שלב התעשתנו ועצרנו בצד אצל כמה חברה מקומיים, ואחרי שהתחממנו קצת על המדורה שלהם, לקחו אותנו בסירה לסוף המסלול (תמורת תשלום כמובן). בסופו של דבר הגענו בריאים ושלמים חזרה והעברנו עוד ערב, איך לא, בפאב. את היום האחרון העברנו בלא לעשות כלום. בבוקר נפרדתי מהבריטים שעלו על הרכב לבנגקוק, ואני חיכיתי לאוטובוס (בחרתי באופציה הזולה) לקווה-סאן. הנסיעה הפעם באותו הכביש שהגענו בו היתה קצת יותר רגועה, עברנו את הגבול ועוד כמה שעות נסיעה חזרה למרכז הישראלי. חבל לי שלא הגעתי לעוד מקומות בלאוס, אבל אולי בהזדמנות אחרת. וחזרה לתאילנד.