עלילות בייל בארץ הקודש

אחת לכמה זמן כל הארץ נרגש על הגעתו של שחקן מפורסם כזה הוא אחר לארץ. אז היה לנו את רונאלדו, ובתחילת מרץ הגיע גם חברו לריאל מדריד גארת' בייל. מה רבה ההתרגשות במדורי הספורט, כשהגדילו לעשות וואן עם הכותרת "בייל נגד ישראל". חרוז. המשחק בין נבחרתו של בייל (ווילס) לבין הנבחרת שלנו נקבע להתרחש באיצטדיון סמי עופר, מה שקבע שלי תיהיה עבודה מסביב לכוכב שנחת בארץ.

לרדוף אחריו מטייל בחרבי חיפה לא יצא לי, אבל כן הגעתי לאימון הנבחרת. מאוד קפדנים פה אצלנו, מותר לצלם 15 דקות בדיוק ורק ברגע שמאשרים לך לרדת לדשא וכמובן שאי אפשר להתקרב. אז אחרי שמצטופפים כולם במחצית המגרש ומנסים לאתר את בייל (תודה רבה לך גבר על השיער הארוך שהקל על המשימה), מתחילה מקהלה של תיקתוקי מצלמות ולפאשים שנורים לכל עבר. כתב חביב של הBBC מנסה לראיין את עצמו תוך כדי שהוא מצלמם את האימון, עוד שניים מנסים להתגנב יותר קרוב (וחוטפים צעקות מהדוברת), וגם די הרבה ילדים שבטח אבא שלהם מאבטח שיושבים ביציע ומנסים לארגן סלפי. נה נה בננה, אני הצלחתי לארגן אחד. סתכלו מצד שמאל. ביציאה מאיצטדיון מחכים כ10 אוהדי ריאל מדריד ואחד אוהד מכבי ת"א, שהביא את הבן שלו לפגוש את זהבי. אני מבאסת את אוהדי ריאל בכך שאני מסבירה להם שא' זאת הכניסת עיתונאים ומפה יצאו רק עיתונאים… וב' הם בכלל חונים מתחת לאיצטדיון כך שאין שום סיכוי לתפוס אותם מחוץ לאוטובוס. את האבא עם הבן אני מבאסת שאין להם סיכוי לתפוס תמונה עם ערן זהבי כי האימון נבחרת נגמר לפני 3 שעות…

הלאה ליום המשחק. מגיעים אקסטרה מוקדם כדי לתפוס חניה, החניה הקבועה שלי בקניון לא מאכזבת. יש לי כמובן תו חניה לעיתונאי, אבל הוא מחכה לי באותה כניסת עיתונאים שאין לי איך להגיע אליה כי לא נותנים לי להיכנס עם הרכב. יעילות. אז הולכים (שוב) ברגל. בתוך האיצטדיון בערך 10 אנשים, 2 מתוכם שכנים מהקיבוץ שאני מגחכת עליהם שהם שילמו על המשחק ואני לא. מואהאהאהאה. אחרי בערך שעתיים של כלום (וקצת פייסבוק), המשחק מתחיל. אני מנסה לראשונה את עדשת הסופר- טלה החדשה שלי סיגמא 120-400. לוקח קצת זמן להתרגל אבל יוצאות אחלה תמונות. מחצית ראשונה בצד של ישראל, לא הרבה אקשן, כן הרבה צחוקים עם הצלמים ליד. מחצית שניה, גארת' בייל (כי באמת כבר לא ציינתי אותו איזה 2 משפטים) מתחיל לתת הופעה. את השער השני הוא בא לחגוג ממש לידנו, אבל מתכופף ברגע האחרון ואני תופסת חצי גוף. בלאי לא יכולת להזהיר קודם? לומשנה. הישראלים מאכזבים על המגרש ומפסידים 3-0, הישראלים ביציע מאכזבים הרבה יותר ונוטשים כבר בדקה ה70 (20 דקות לפני הסיום למי שלא מבין בכדורגל). בדרך חזרה עוצרים קניון לאכול משהו. אני מציעה לשומר להראות לו תקרדיטציה בתמורה לזה שהוא לא יפתח לי את התיק צילום והוא מסכים. אוכלים, שותים, הביתה. עד לפעם הבאה שיגיע מישהו שווה לארץ.