הגיע הזמן לקפל, חוזרים לצויליזציה

יום שבת, היום האחרון שלנו באנטרטיקה לפני שמתחילים את הנסיעה חזרה לאושוואיה. התחלנו את הבוקר בDANCO ISLAND, והחלטתי שבגלל שזה יום אחרון אני אקח הימור ואעשה את המסלול הליכה שהציעו לנו- טיפוס במעלה הר די גבוה. מי שמכיר אותי יודע שהליכות וטיפוסים ממש לא הצד החזק שלי (ובטח שמעולם לא טיפסתי על שלג), אבל החלטתי בכל זאת לנסות. אז השארתי את ענת להשגיח על הפינגווינים ויצאתי לדרכי. היה יום מאוד חם, אז גם השארתי חלק נכבד מהשכבות בגדים והציוד צילום אצלה. כבר על ההתחלה היתה עליה די תלולה שלא באמת ידעתי מה אמורים לעשות איתה, אז פשוט צעדתי בתוך טביעות רגליים של אנשים אחרים וכך התקדמתי. העליה נהיתה פחות תלולה, אבל מאוד מאוד ארוכה ונאלצתי לעצור לעיתים קרובות להסדיר נשימה. זה לקח כשעה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיע למעלה. כבוד. אפילו הפינגווינים לא הגיעו כל כך רחוק. למעלה היה שטח מישורי עגול ברדיוס של כמה עשרות מטרים, ונוף יפהפה מסביב. חלק הרים, חלק לגונות, גם המפרץ בו הספינה שלנו חיכתה. עשיתי סיבוב מסביב, הצטלמתי עם כמה אסייתים, הכנתי כמה פנורמות ואז כבר הגיע הזמן להתחיל לרדת למטה כי יש לנו דד ליין חזרה לספינה. הירידה למטה גם לא הייתה פשוטה, וגם נסיונות התקדמות בגלישה על הישבן לא היו מוצלחים. אחרי 3/4 שעה מצאתי את עצמי חזרה למטה באי. הצוות עצמו כבר עקף אותי וקיפל את הדגלים שסימנו את המסלול, ענת חיכתה לי ויחדיו היינו התיירות האחרונות לעזוב את האי. בדרך ראינו שני פינגווינים עושים פינגווינים קטנים תוך כדי שהם מחליקים למטה בהר. די משעשע. אגב בדיעבד גיליתי שהטיול הזה למעלה שרף לי את הפנים, ועכשיו הולכים להיות לי שבועיים של קילופי עור מעצבנים.

זוכרים אתגר דלי הקרח? לחלשים. כשחזרנו לספינה התחילה ההתארגנות לpolar plunge, יענו שמים בגד ים וקופצים למים של אנטרקטיקה. הראשונים בתור יבדקו שאין אורקות בסביבה. כולם מתלבשים בחלוק ויוצאים לסיפון, וכבר אתה מתחיל להרגיש את הקור. כל צמד ניגש לרמפה, קושרים אותו בחגורה ("שיוכלו לשלוף את הגופה למעלה במידת הצורך…"), וקופצים. הראשונה שקפצה הייתה אישה מבוגרת שעשתה את אותו הדבר שנה קודם בקוטב הצפוני. אחד היפנים קפץ למים, עשה פוזות לצלם, יצא החוצה, ראה שהתמונה לא טובה, קפץ חזרה ושוב עשה פוזות. יפנים… ענת ואני לא הבאנו בגדי ים, אז קפצנו עם גופיה ומכנס קצר (מכנס טיולים לפנים, מתפרק לכמה גדלים). כאילו ענת קפצה, אני ירדתי בסולם. פחדתי קצת על הלב וזה. המים היו די קפואים, אבל בקטנה רק איזה מינוס 5. באיזשהו שלב הגוף קופא ואז אתה כבר לא מרגיש כלום אז זה סבבה. כשבאתי לצאת שלי לא הייתה מרוצה מזה שלא קפצתי אז היא ניסתה לדחוף אותי חזרה פנימה לעוד קצת זמן במים. התנגדתי בגבורה. יצאנו ורצנו למקלחת להפשיר.

אחה"צ יצאנו לשייט קרחונים נוסף, יציאה אחרונה מהספינה… עלינו שוב על הזודיאק האחרונה, אבל הפעם זה היה לטובה. קיבלנו את שלי, מנהלת המסע, כמדריכה, והיא לקחה אותנו רחוק רחוק למקומות ממש נחמדים. היא הראתה והסבירה לנו על הקרחונים שמתחת לפני המים והסוגים השונים, ראינו פסלי קרח מעניינים וכל מיני קשתות, וגם פינגווינים וקורמורנים דיגמנו לנו. שלי סיפרה לנו כל מיני חוויות שהיו לה בנסיעות, למשל על הטיול נודיסטים שהיא הובילה, או איך באחד המסעות הספינה עלתה על שרטון וכשעברה ספינה נוספת ליד לחלץ אותם, הם צעקו להם תביאו לנו גלידה. בהלוך עברנו ליד קרחון שהיה בנוי מ3 קשתות. בחזור התקרבנו אליו עוד קצת כדי לצלם, ואז הוא סתם ככה החליט התפוצץ. הקשת הימנית צללה במים, אני הספקתי להעביר למצב וידאו ולתפוס גם את האמצעית צונחת ומביאה איתה ספלאש גדול של מים. ואז כשהוא סיים להתפוצץ, נותר ממנו פסל של פינגווין. השם יודע איך זה קרה. אנחנו די בטוחים ש-שלי פיצצה את הקרחון בשבילנו, היא טוענת שאין לה קשר לעניין.

ואז הגיע הזמן להיפרד מאנטרקטיקה. ערב אחרון ליד הקוטב הצפוני ומתחילים להפליג חזרה לדרום אמריקה. הצוות בספינה אירגן כל מיני מסיבות פרידה, אחת עם שוקולד, אחת עם תחרות כובעים, והיה גם ערב סיכום בו הכינו מצגת עם כל התמונות שהאנשים צילמו במהלך המסע. היתה גם מכירה פומבית של כל מיני פריטי מזכרות מהטיול (כסף נתרם לצדקה), כמו הדגל של אנטרקטיקה שהצטלמנו וגם המפת ניווט שעליה היה משורטט המסלול שלנו. ענת רצתה את המפה וניסינו לקנות אותה ביחד, אבל המחיר כבר הגיע למעל 500$ ונאלצנו לוותר. נסתפק במזכרות שקנינו בחנות. ההפלגה חזרה שוב כלל את מעבר דרייק, שהפעם היה הרבה הרבה פחות נחמד. קיבלנו גלים בגובה של 5-6 מטר שכמעט והעיפו אותנו מהמיטות בלילה, ואפילו הצוות אמר שזה אחד הלילות הקשים ביותר שהם העבירו בספינה. בלילה האחרון הצוות השתכר כהוגן, ואז שמנו לב שעל אחת הבירות כתוב בעברית. מסתבר שהיו בירות כשרות כל המסע, ולא ידענו מזה. לא שזה כזה שינה, אבל זה סתם היה נחמד. הסקוטים אמרו שהם ניסו במהלך המסע להבין איזה שפה זאת ולא הצליחו, אז הנה פתרנו להם את החידה. כשקמנו למחרת בבוקר, האוניה כבר עגנה באושוואיה. אכלנו ארוחת בוקר, נפרדנו מהאנשים, הזדכנו על הציוד וקיבלנו חזרה את הדרכונים ואוטובוס חזרה לעיר. היו אנשים עם טיסות ממש מוקדמות אז אותם הוציאו הכי מוקדם ואיכשהו הצליחו להביא אותם בזמן לשדה תעופה, לנו היה די הרבה זמן עד לטיסה לבואנוס איירס אז היינו בין האחרונים לעזוב.

זהו, המסע שלנו לסוף העולם הגיע לסיומו. כבר כתבתי בהתחלה שזאת הייתה חוויה מטורפת, מקווה שהצלחתי להעביר לכם כמה שיותר מהחוויות שעברנו. התחלתי לכתוב לפני כמה חודשים ורשמתי שאני כנראה עוד אחזור לשם, אז עכשיו אני וענת כבר מדברות על מתי זה יקרה. והפעם נלך בתקופה שונה, כדי שנוכל לראות גם פינגווינים קטנים. זה לא יקרה עוד שנה כמו שענת רוצה, אבל סיכמנו שמתישהו בערך אחרי שאני אסיים לשלם על הטיול הנוכחי, כי יש לי עוד איזה שנתיים של תשלומים ככה… עם אנטרקטיקה סיימנו, אבל יש עוד כמה פרקים בסיפור. יש לנו עוד כמה ימים בארגנטינה לפני החזרה הביתה, וכמובן שקצת הרבה תמונות ו-וידאו. אז תחכו לפרקים הבאים.