לא רוצים לחזור לארץ, עוצרים בבואנוס איירס

זהו, חזרנו לצויליזציה. האוטובוס מהספינה לקח אותנו למחסן להשאיר את התיקים הגדולים, ואז היה לנו כמה שעות טובות להסתובב בעיר עד הטיסה לבואנוס איירס. אז קודם כל חיפשנו מקום לשבת לשתות קפה ולהתחבר לאינטרנט כדי לבדוק מה קורה בארץ ולהודיע לאמא שחזרנו והכל בסדר. אבל מסתבר שבאושוואיה כלום לא נפתח לפני 12, אז מצאנו את עצמנו באיזה חנות מחשבים עם אינטרנט לפי שעה. העברנו שם שעה וחיפשנו איפה עוד לשרוף תזמן, אז סתם הסתובבנו בחנויות מזכרות. כשהבתי קפה החליטו להיפתח סוף סוף, הלכנו לאכול פיצה כי כבר עברו איזה 3 שבועות מהפעם האחרונה שלי וזה יותר מידי. קצת אחרי שהתיישבנו הגיעו לאותו מקום חבר'ה שהיו איתנו בטיול אז הם הצטרפו אלינו. ניסינו גם שם לשרוף כמה שיותר זמן, ואז אמרנו נלך למוזיאונים שבעיר. יש אחד של בעלי חיים ואחד של היסטוריה. המלצה לחיים- אל תלכו למוזיאונים שבעיר. אין בהם כלום. רבע שעה בערך לכל מוזיאון, גם היא לא הכי מעניינת, וזהו. חזרנו ללובי של המלון איפה שישנו לפני הטיול וישבנו על האינטרנט שלהם, סתם ראינו סרטים וקראנו ודי עשינו כלום. ואז התייאשנו אז פשוט אספנו את התיקים ונסענו לשדה תעופה, אולי שם יהיה קצת יותר מעניין. אבל גם לא היה, אז הסתכלנו על הקיר עד הטיסה. רגע השיא היה כשקניתי לי כרית צוואר בצורה של ג'ירפה. הטיסה לבואנוס אירס עברה בצורה חלקה, נחתנו שוב באמצע הלילה, מונית למלון ולישון.

בואנוס איירס משעממת. הרבה מאוד ישראלים אוהבים את העיר ונשארים בה הרבה זמן, אבל זה בעיקר ברביצה בהוסטל ובילוי לילי במועדונים. גם בהמלצות למטיילים, הרוב זה פשוט ללכת ברחובות היפים שמציגים בתי קפה ומסעדות. לא התלהבתי מהאויירה, זה לא קרוב למדרחובים הססגוניים והמאוד כיפים של תאילנד למשל, ה"אטרקציות" המקומיות לא מספיק מעיינות כמו לדוגמא רומא, ופשוט פחות מעניין פה. יכול להיות שחלק מהירידת מתח שנבעה משיא הטיול (אנטרקטיקה…) הוסיפה קצת לעגמומיות, אבל עדין לא חושבת שהמקום מלהיב כמו שאנשים עשו ממנו.המלון שלנו היה ממקום ממש טוב, סמוך לאחד המדרחובים. המלון אגב היה בסוג של שיפוצים ונראה כמתיימר להיות יוקרתי, אבל יש לו עוד קצת זמן להגיע לשם. כל מיני דברים לא עבדו, המעלית היתה מפחידה, והמקלחת היתה מאוד מסובכת לתפעול. אבל הארוחת בוקר היתה נחמדה. אז אחרי שהשלמנו קצת שעות שינה מהטיסת לילה מאושוויה, הכנו מסלול רגלי שעובר ברחובות הראשיים- לוואלה, דה חוליו, דה מאיו ופלורידה. המון אנשים ברחובות, מאוד הפתיע אותי. בכל מטר עומדים 3 חלפני כספים (CAMBIO), חנויות מזכרות, בתי קפה ומסעדות. ראינו איזה 15 סאבווי, 6 מקדונלדס ו2 ברגר קינג. דווקא את הגלידה של פרדו (FREDDO) שקיבלנו עליה המלצות חמות לא מצאנו משום מה, למרות שאנחנו יודעים שבפלורידה היתה אחת. גם הרבה חנויות של חולצות וצעיפי כדורגל, התחדשתי בצעיף ארגנטינה לאוסף וגם חיפשתי איזה חולצת בוקה בשבילי אבל לא מצאתי אחת במידה אז ויתרתי.

בערב זה סוף סוף קרה. אחרי שבועיים וחצי של פסטה ותפוחי אדמה, הגיעה סוף סוף ארוחת ערב במקום כשר. בהתחלה כיוונו למסעדה ספציפית (סוכת דוד, tucuman 2349), אבל מסתבר שהיא נסגרה לפני איזה חודש (יש לי ממש מזל נאחס עם מסעדות כשרות בחו"ל והזמנים שאני מנסה לבקר בהם). אבל ידענו שהמשך הרחוב הוא על טהרת הכשרות אז המשכנו קדימה. מצאנו 2 חובשי כיפה והם כיוונו אותנו למסעדת "אל גאלופה" (tucuman 2633) הנחמדה. הזמנתי breaded chiken (או בשמו העממי, שניצל) שחשבתי עליו כבר שבוע בערך, והצלחתי גם להזמין מים לא מוגזים בספרדית והמלצר מאוד התלהב (וזה מאוד הצחיק את ענת, שלקח לה שבועיים ללמד אותי איך אומרים את זה נכון). היינו פחות או יותר היחידות שם, ובעלת המקום סיפרה לנו קצת על המשפחה שלה בארץ (ועל כמה המצב חרא שם כרגע), ומסתבר שגם ממול היה סושי כשר, ועוד איזה מאפיה ליד. אז אחרי ארוחה יהודית כשרה למהדרין מלווה בשירי שרית חדד ושימי תבורי (כשנתיים המסעדה פשוט מתמלאת בכמויות של אנשים כאילו אנחנו באמצע העיר), חזרנו למלון. המלון והמסעדה אגב באותו רחוב, אבל בהבדל של 26 בלוקים בערך. אז מונית וזה.

למחרת עלינו על האוטובוס שמסתובב בין אתרים שאפשר לרדת ולחזור, בדומה למה שעשינו ברומא. רק שפה היו איזה 40 תחנות, רובם לא הכי מעניינות. לקח לנו קרוב לשעה למצוא אותו ולקנות כרטיסים אליו, ועוד שעה לעלות עליו… מסקנה, להגיע יותר מוקדם. בהתחלה סימנו לעצמנו כמה מקומות שנראים נחמדים לעצור, כמו אזורים מומלצים שהיו רחוקים מהמלון שלנו, אבל בסוף ויתרנו והתחנה הראשונה שירדנו בה הייתה בשכונת בוקה. וואו, איזה מקום נהדר. חששנו בהתחלה מגניבות ופשע, אבל כשראינו איפה האוטובוס עוצר לא הייתה התלבטות בכלל. ירדנו ישירות בנקודת מפגש של המדרחובים והיה ממש כיף להסתובב שם. דוכנים, מופעי רחוב (טנגו בעיקר), הבתים הצבעוניים, אוירה ממש נחמדה. מצאתי חולצה מהממת של בוקה בשבילי, ענת מצאה מזכרות לכל מי שעובד איתה, וישבנו לאכול עם מופע טנגו ברקע. רציתי ללכת לעשות את הסיור של האיצטדיון כדורגל הבונבונירה של המועדון המקומי בוקה ג'וניורוס, אבל זה לא התקיים באותו היום בגלל המשחק. אה כן שכחתי לציין, באותו ערב היה משחק כדורגל בין בוקה לבין ריבר. מביני הכדורגל שבינכם בטח אומרים עכשיו וואו, אלה שלא (כמו ענת למשל), לא מבינים מה אני רוצה. הדרבי של בוקה זה ללא ספק אחד המשחקים הכי חמים שאפשר להיות בהם. אני חיפשתי בנרות כרטיס למשחק הזה ברגע שהגענו לעיר, אבל לצערי זה לא יצא לפועל. אז בזמן שהסתובבנו גם התחילו להיאסף הרבה אוהדי בוקה באזור, וגם כמה אוהדי ריבר שחירפו את נפשם בהסתובבות "בצד הלא נכון של העיר".

אז אחרי כמה שעות מהנות בבוקה, חזרנו לאוטובוס שהמשיך לסוע ברחבי העיר. לא היה לנו ממש כח לרדת בכל מיני תחנות אז פשוט הסתכלנו מהחלון. זה היה חתיכת סיור ארוך ולקח לנו המון זמן לחזור לאזור שלנו. כשירדנו סוף סוף הלכנו לחפש שוב גלידת FREDDO. בדקנו בגוגל איפה יש והלכנו לשם, ותוך כדי החיפוש נתקלנו באיזה פסטיבל של סטודנטים שרקדו והעיפו צבעים אחד על השני. אז צילמנו. זה לא היה פשוט, אבל בסוף מצאנו את הגלידה. היא פשוט התחבאה בתוך קניון באמצע הרחוב, שהכניסה אליו נראית כמו כניסה לחנות רגילה. ניסו לבלבל אותנו. גלידה לא משהו. חזרנו למלון ובצער רב, ראיתי את הדרבי של בוקה בטלויזיה. יום אחרון בבואנוס איירס, קמתי ממש מוקדם כי רציתי להספיק לסוע לאיצטדיון. עכשיו כבר אפשר להתקרב אליו. הנהג מונית הנחמד עשה לי כמה תמונות לידו (היה מוקדם מידי כדי להיכנס), והחזיר אותי למלון. ארזתי, נפרדתי מענת שנשארה בעיר לעוד יומיים אצל המשפחה (יש לה הרבה משפחה מפוזרת בדרום אמריקה), ונסעתי לשדה תעופה. קניתי אלפחורס לאנשים בארץ (לדעתי האישית זה מגעיל אבל שיהיה), ולהתראות דרום אמריקה.

הטיסה חזור עברה הרבה יותר קל. המטוס היה חצי ריק, הצלחתי לישון וגם לראות סרט. ההמתנה ברומא הייתה קצת מעיקה, אבל גם אותה עברנו בשלום עם כוס קפה ועוגת גבינה. עוד כמה שעות באוויר, ואנחנו חזרה בבן גוריון. ירד קצת גשם והיה קריר, אבל המזג אויר החורפי בארץ זה לחלשים. בשדה ניסיתי להיפטר מכמה פזו שנותרו, הטלר לקח את השטרות, הסתכל, מישש, הריח, ספר, מישש שוב, ואחרי רבע שעה בערך אמר 'אנחנו לא מחליפים פזו'. יופי בלאי. זהו, חוזרים לקיבוץ. אבא בא לאסוף כי שבת ואין רכבת, אמא הכינה אוכל, אחות שלי אספה את המזכרות. הסוף.

לפרק הקודם