אנדיוני, דודי בן

אמא שלי חולה על טניס. מה זה חולה, יכולה לשבת בבית ולראות כל טורניר שמשודר, בין אם זה וימבלדון, טשקנט או טיוואן. אז הנה סוף סוף, השבוע גם היא ראתה אחד מהיציע. אחרי שבקיץ שעבר היינו אמורים לשחק מול ארגנטינה והפחדנים לא הגיעו (קצת מלחמה מי ישמע אצלם יותר בטוח), בסופ"ש האחרון ישראל אירחה את סלובניה לגביע דיוויס. זה הטורניר נבחרות שמשוחק הרבה מאוד זמן ובסוף יש אלופה, וישראל במקום טוב באמצע פעם מנצחים פעם מפסידים. יותר טובים מהכדורגל שלנו זה בטוח. אגב פעם ראשונה שאני נותת לאמא להזמין לעצמה את הכרטיסים, אז בהתחלה חששנו שהיא הזמינה למקומות לא טובים או אולי בכלל לנוקיה כשהמשחק היה בדרייב אין.

אז קיבלנו 3 ימים של טניס. בהתחלה כרגיל בלאגן, עד שמוצאים חניה ותגי כניסה לעיתונאים, ואיפה יושבים ומה יהיה פה עם האינטרנט. המשחק מתחיל באיחור קל וכשחצי מהקהל בחוץ בגלל בעיות חניה ותורים בכניסה, ואז גם מתברר שאסור להיכנס במהלך המשחק אלא רק אין המשחקונים אז במערכה הראשונה יש לנו חצי אולם ריק. אז המשחק מתחיל, יש טקס לפני ואני מוצאת את עצמי מסתובבת על המגרש (אמא מנסה לצלם מקילומטר עם מצלמפון ללא הצלחה מרובה), ואז עולים חזרה ליציע של הצלמים, שבנתיים כל העולם ואשתו עם כרטיסים לשורות האחרונות ביציע מחליטים לשבת במקומות שלנו כי הם חשבו שפנוי שם. סדרנים שיבדקו כרטיסים וימנעו זאת? נה, לא צריך, העיקר שהם ישבו ולא יפריעו. יפריעו לשחקנים הכוונה, לנו זה בסדר להפריע. מסביב למגרש חצי תריסר ילדים חמודים שמביאים כדורים, חלקים רצים די הרבה במהלך היום. לא לדאוג, מחליפים אותם כל X זמן. גם די הרבה שופטים יש: אחד ראשי, זה שיושב למעלה ומנהל את המשחק, והעוזר שלו שתפקידו היחידי זה להחליף כדורים. 6 קוונים שמסתכלים על קווי האורך של המגרש, ואחד שעושה הלוך חזור בין הקווי רוחב משני צידי הרשת. כנראה אין תקציב לשני שופטים כאלה, פה זה לא וימבלדון. אה והכי חשוב, השופט ששומר על הרשת. וקצת על עצמו לא לחטוף כדור. מעניין אם עובדים איתם בהכשרה על לצעוק חזק כשיש הפרה.

אז המשחק יוצא לדרך, האולם לאט לאט הולך ומתמלא, אנחנו מצלמים ונהנהים (אמא באקסטזה), דודי סלע שלנו מנצח ומעלה את ישראל ליתרון 1-0. הצלם שלידי אגב כבר הספיק לחטוף שני כדורים, למרות שהוא שינה מקום. הכדורים עוקבים אחריו. ואז מגיע הרגע המרגש של היום- טקס פרידה מאנדי רם, שחקן זוגות ענק שעשה הרבה בקריירה שלו ותרם רבות גם לנבחרת הדיוויס שלנו. הוא בוכה הרבה, אנחנו שוב מטיילים על המגרש ומנסים לצלם למרות שכל הזמן מכבים לנו את האור במגרש, ואז עוברים למשחק השני. קצת תמונות, ואז הפסקה. אנחנו מגלים את חדר המנוחה שלנו עם שקיות האוכל החביבות שהביאו לנו (מילה טובה לאיגוד הטניס- השקיעו בעיתונאים) ויושבים קצת לנוח. בחדר כמובן משדרים את המשחק, ככה אנחנו גם יודעים שאמיר ויינטרוב ביתרון מבטיח וצריך לחזור כדי לצלם אותו מנצח. אבל אז משהו משתבש, במקום לסים את המשחק חלק ולשחרר אותנו מוקדם הביתה, הסלובני מתחיל להחזיר כדורים ובמקום ניצחון מהיר נגררנו למשחק ארוך מאוד של 5 מערכות, אבל עם סוף טוב. גם ויינטרוב מנצח, הקהל חוגג וישראל ביתרון 2-0 מבטיח מאוד בהתמודדות. היום הארוך הזה סוף סוף הסתיים, אני הולכת לארגן תוי חניה לימים הבאים (לחסוך תבלאגן בכניסה), ואפשר לחזור צפונה.

היום השני, משחק הזוגות. הצלחנו להיכנס לחניה, הידד. שחקן הזוגות הבכיר שלנו יוני ארליך פצוע אחרי טורניר וימבלדון בו הגיע לחצי הגמר, דודי סלע עולה עם שחקן די אנונימי בשם בן פתאל. החברים שלו יושבים לא רחוק מאיתנו ומנסים להפוך קריאות 'אל אל ישראל' ו'אל אל פתאל'. מקורי. בשנים האחרונות כאמור היה לנו זוג מאוד חזק בשם אנדי רם (זה שפרש) ויוני ארליך (זה שפצוע), שחוברו להם יחדיו לצמד אנדיוני. עם דודי סלע ובן פתאל זה פחות הולך, הקהל מסתפק בדודי בן. אני הייתי בטוחה שהם יחטפו בראש, אבל פתאל מציג טניס טוב יחסית והשניים שומרת על עקביות עד הסוף ומנצחים חלק, משלימים את המשימה וישראל חוגגת עם הקהל ניצחון על הסלובנים. במהלך המשחק ילד חמוד שישב לידי (כן, שוב הכניסו ילדים למקומות שלנו) הציע להחזיק את המונופוד של המצלמה. ניסיתי גם לעשות טייםלאפס עם המצלמת אקסטרים, לא יצא מוצלח במיוחד. אחרי המשחק השחקנים באו לחתום לילדים, נחשו איפה. כן כן, בדיוק על המקומות ישיבה שלנו. אז הציוד שלנו ואנחנו הצלחנו להינצל בקושי מרמיסה על ידי עשרות ילדים קטנים שצעקו 'אמיר אמיר אמיר אמיר' בקול צפצפני, עד שהוא הצליח להשתיק אותם עם "אני אחתום לכולם לא צריך לצעוק". תבורך אמיר. הפעם היום עבר מהר יחסית, שעתיים של משחק ואנחנו שוב בדרך חזרה צפונה.

יום שלישי ואחרון, חצי קלאץ'. ישראל כבר ניצחה, המשחק לא מעניין כמעט אף אחד. גם לא את הנבחרות, שעושות חילוף ונותנות לשחקנים האנונימיים משני הצדדים לעלות. המארגנים פותחים רק יציע אחד, דוחסים את כולם לשם ואמא מוצאת את עצמה מוקפת בעשרות ילדי קייטנה רעשניים. לא כולל אחותי הקטנה שהצטרפה אלינו היום. אמרתי לה לרדת לשבת לידי במקומות של הצלמים, כי הגיעו שניים וחצי כאלו הפעם, אבל דווקא היום הסדרנים בדקו כרטיסים אז היא נשארה לשבת למעלה. אבל לפחות יצאה מהג'ונגל. אני מסתובבת, מחפשת כל מיני זויות מעניינות, ובסוף מתייאשת ומצטרפת למשפחה ביציע. בן פתאל מפסיד את המשחק הראשון, ואנחנו ממצים את הארוע ויוצאים. בדיעבד מסתבר שזאת הייתה החלטה טובה כי לא הרבה אחר כך המשחק השני לאותו היום בוטל והארוע גם ככה הסתיים. חוזרים צפונה שמחים ומרוצים, מחכים למפגש הבא.