גברים בטייץ

התעמלות קרקע זה אחד הענפים שאני הכי אוהבת לראות בטלויזיה, אך לא יצא לי מעולם לראות באמת. מרוב ההתלהבות לסוע לאליפות עולם ביעד אטרקטיבי כמו גלאזגו, כבר שנה לפני התחלתי לבדוק תאריכים ואישורים. החלטתי לוותר על מרבית שלב המוקדמות למרות שידעתי שזה יגרום לי להפסיד את מרבית הישראלים (כשבדיעבד התברר שפיספתי את כולם).

אז אחרי שהגעתי למלון בגלאזגו, עשיתי גיחה ראשונה לאולם. כבר בדרך במונית ראיתי אותו מהכביש והוא מאוד מאוד מרשים. מדובר במתחם ארועים ענקי שכולל אולם אחד ענק (שמשמש גם להופעות) ולידו בניין עם הרבה אולמות קטנים, מסעדות, משרדים וכו'. האולם הראשי איכלס את האליפות עצמה, אבל קודם צריך ללכת להירשם בבניין ממול. כבר יצא לי להיות בכמה אזורי עבודה של עיתונאים באירופה, אבל זה היה פשוט חדר עבודה ענקי (בגודל של אולם כדורסל בערך), מאובזר בכל מה שצריך משולחנות עבודה, עמדות מחשב, שירותים, כיבוד קל, לוקרים להשארת ציוד, דפים עם תוצאות ולוחות זמנים וכמובן סוכנות נסיעות שתמכור לנו טיולים לימים הפנויים. מתנדבות חביבות לקחו אותי לאזור קבלת הקרדיטציות, שהגיעו יחד עם ווסט שחור ומפת אטרקציות וטיולים בגלאזגו. מבוגר חביב ומאוד גבוה מסביר לי איפה מותר לעמוד ומאיפה אפשר לצלם, ושיש גם חדר רק לצלמים באולם עצמו, "כדי שתוכלו לשחק עם המצלמות שלכם בהפסקות"… יש לנו הכל, יאללה לעבוד.

אולם ראשי. מאבטחים בגודל מקרר אבל עם בייבי פייס מאוד חביבים בכניסה, ודלתות שנפתחות לבד כשאתה מתקרב אליהם (אבל בצורה הרבה יותר מגניבה מבארץ). בפנים חמים ושקט. בכל זאת שלב מוקדמות, בלי הנבחרות החזקות וגם סוף היום. אני מתרשמת לראשונה מגודל האולם (פעמיים היכל יד אליהו בקלות), הסידור של המתקנים, המקומות לקהל והגיר המתעופף. ה-תמונה שרציתי לחזור איתה מהאליפות, היא של אבק מתעופף מידיים של מתעמל. בהמשך גיליתי שבחלק מהמכשירים הם שמים גם על הרגליים. כבר בתמונה הראשונה הצלחתי לצלם גיר מתעופף לו יפה, אבל היא גם הייתה האחרונה לאותו היום כי מסתבר שהגעתי בדיוק לסיום של סיבוב מוקדמות ואחרי שהמתעמל ירד הייתה הפסקה. החלטתי לוותר על המשך היום וחתכתי למלון. יהיה מספיק זמן ומה לצלם בשאר השבוע.

היום השני כבר היה אופרה אחרת לגמרי. וחתיכת אופרה. שבוע הגמרים יוצא לדרך, ואיתו גם טקס הפתיחה וגמר התחרות הקבוצתית לנשים. כבר איזה שעה לפני המתחם מתמלא באנשים, וזה כשהדלתות פנימה בכלל לא נפתחו עדיין. אני גם מתוודעת לכמות הצלמים הענקית שהייתה איתי- לפחות 150 כאלו, כשכל אחד מנסה לתפוס מקום טוב לצלם, עשרות אסאייתים עם מצלמות שרק אפשר לחלום עליהם, מצויידים ב4 מצלמות כל אחד, אבל גם כמה אירופאיות עם מצלמות פוקט שגרמו לי להרגיש בסדר עם מה שהבאתי. אחרי שצילמתי את כל האולם מלמעלה (אני שונאת מדרגות!!!), ירדתי לעמדות הצילום למטה ואז גיליתי שיש דרגות לצלמים. חלק ביציע, חלק באזור למטה וחלק בתוך המכשירים עצמם. בתור צלמת של גוף תקשורת זניח (במונחים של ההתעמלות) וכשאין אף נציג ישראלי בגמרים (באסה רצינית), אתם מבינים כבר שלא היה לי סיכוי לקבל דירוג גבוה. אבל זה לא היה כזה נורא, כי גם המקומות ביציע היו מצויינים, טיפה רחוקים אבל אפשר למצוא בהם זויות טובות. הבעיה הייתה למצוא את המקומות האלו… האזור למטה שהקיף את מתחם המכשירים היה כמו מבוך- חשוך, שחור, הרבה פניות ומדרגות ובלי שילוט אמיתי או אנשים שיעצרו אותך כשאתה בדרך למקום שאתה לא אמור להגיע אליו. כך בטעות הגעתי לשולחן השופטים. מסתכלת ימינה ורואה צלם שכן הגיע למקום הנכון, אנחנו מחליפים תנודות 'לא' עם הראש כששנינו מסכימים שאני לא אמורה להיות שם, ואני משפרת עמדות.

אז ערב הפתיחה יוצא לדרך, עם טקס ארוך מאוד שכלל את האסי עזר ובר רפאלי הבריטים ששיעשעו את המקומיים וגרמו לי להסתכל שוב ושוב בשעון בתקווה שכבר יתחילו לקפוץ. בין לבין גם היו סרטונים נחמדים על איך הכינו את המתחם במיוחד לאליפות ומאחורי הקלעים, והציון ברוך המקומי קיבל משימה לעשות תרגיל קרקע. אחר כך היה הצגה של כל המשלחות, עוד קצת ברברת ואז סוף סוף (!!) התעמלות. טקס הצגת נבחרות מאוד מרשים, והגמר יוצא לדרך. לקח לי קצת זמן להתאפס על איך מצלמים התעמלות (הם רצים מהר, זזים עוד יותר מהר ולא עומדים לשניה), אבל הסתדרתי והיו אחלה תמונות. ברור שיהיו כאילו דה. הארגון מאוד מתוקתק, הזמנים נשמרים בקפדנות והלוחות האלקטרוניים באולם מאפשרים לכם תמונת מצב מאוד ברורה מי קיבל איזה ציון ומי קופץ איפה ומי מוביל. האמריקאיות כצפוי מסיימות את הערב במקום הראשון, הבריטיות מרימות את הקהל המקומי עם מדליית הארד. טקס המדליות גם הוא מרשים, ומאוד מאוד רחוק מאיפה שאני עומדת. גרמני קטן מדריך את הזוכות איך לעמוד, מתי להרים את הפרחים, מתי לנשוך את המדליה ומתי לנופף לקהל, מוודא שכל הצלמים צילמו ואז משחרר אותן לדרכן. בריטי מאוד מאוד גבוה נאלץ להתכופף כדי לראיין סיניות בגובה מטר ובמבה. הערב הראשון נגמר, ולי כבר יש מיליון תמונות לעבור עליהם. שוין.

הגמר הבא בתור היה הקרב רב לנשים. בשתי מילים- סימון בליס. קרוב לודאי שהשם הזה לא אומר לכם כלום, זה בסדר גם אני לא ידעתי מי זאת לפני האליפות. מדובר בילדה בת 18, ששולטת באופן אבסולוטי בהתעמלות הנשית בעולם. ולא במקרה. ראיתי אותה, וראיתי מתעמלות אחרות. היא מדהימה. מבצעת תרגילים בצורה מושלמת וגורמת להם להיראות קלים. די בקלות היא סיימה במקום הראשון, אני גם התרשמתי לטובה מהאיטלקיה קרלוטה פרליטו שסיימה במקום ה11. בדומה לנשים, גם הקרב רב לגברים היה רשום על איש אחד- קוהי אוצ'ימורי, שכולל האליפות הנוכחית, זכה ב6 אליפויות עולם רצופות. מדהים. הקובני מנריקה לרדואט רושם היסטוריה למדינתו כשהוא זוכה במקום השני והמאמן שלו לא מפסיק לבכות. די התאכזבתי שלא הייתה נוכחות ישראלית בגמר הזה, כי אלכס שטילוב המתעמל הבכיר של ישראל דרך קבע מגיע לגמר הקרב רב, והפעם רשם תחרות לא טובה ולא יצא לי לצלם אותו. כשחזרתי לאזור המדיה, גיליתי תור של אנשים עומד וממתין למשהו. מסתבר שזה היה האולם אימונים של המתעמלים (אני כבר ציינתי שזה היה מתחם ענקי?), והאנשים בחוץ חיכו לחתימות.

הגמרים ממשיכים, התמונות זורמות, אנשים מתרסקים ונופלים והקהל מעודד. בין לבין פגשתי בגלאזגו עיתונאית אמריקאית ממוצא יהודי כשר, החלפנו כמה מילים בעברית ושבת שלום ונסענו יחד לאולם. היא הראתה בקיאות מרשימה בענף ההתעמלות כולל פרטים על המשלחת הישראלית, והרמה שלה יחסית למתעמלים ישראלים בעבר וכו'. סימון הוסיפה לרקורד עוד כמה מדליות, גם הבריטים חוגגים אליפות מוצלחת מאוד מבחינתם ובצער רב מגיע היום האחרון של האליפות. הגרמני הנחמד שאחראי על הצלמים מעדכן שלטובת הטקס מדליות האחרון ניתן יהיה להיכנס לתוך תחומי המכשירים, ואני שואלת אם זה תקף גם לי. הוא מצידו אומר לי "יודעת מה, זה יום אחרון קחי אישור מעבר לצלם מלמטה תהני". וואו, לזה לא ציפיתי. המיקום שלי משתפר פלאים, אני ממש קרובה לאקשן וגם זוכה לכמה שניות של תהילה כשאני וסימון בליס על אותו מסך בשידור האליפות בטלויזיה בניסיון לצלם מתעמלות מקרוב (אמא התלהבה מזה שבוע). אחד הצלמים לידי מסתובב עם מתקן קיבוע לצוואר. שאלתי אותו בצחוק אם הוא נפל מהקורה. הוא ענה ברצינות שהוא נפל מהמקבילים. אאוץ'. בטקס המדליות פותחים לנו את השער ונחיל של צלמים נכנס פנימה, ואני מוצאת את עצמי יושבת על יד המקבילים. רק לפני שעה מישהו התרסק שם, והנה אני פה. האחראים מחלקים לנו שרפרפי עמידה לצלמים נמוכים ולצלמות, אני זוכה לצלם טקס מדליות מקרוב ואז מתפנים החוצה.

האליפות שלי מסתיימת, אומנם יש עוד טקס סיום אבל זה כבר פחות מעניין, אני גמורה מעייפות אחרי ימים שלמים של עמידה על הרגליים (כי לא מצלמים בישיבה), עליה במדרגות והתרוצצות כללית עם מצלמה של 5 קילו עליי. אבל היה כיף. מאוד כיף. הארגון של האליפות, האוירה ביציעים, ההקפדה על הפרטים, האירוח של העיתונאים, הסקוטים הקטנים בחצאיות שחילקו מדליות, התמונות והמתעמלים. האליפות טניס שולחן שהייתי בה בוינה גם הייתה ברמה מאוד גבוה, אבל לא מתקרב למה שהלך פה. ללא ספק האליפות שנהנתי בה עד כה. הזדכתי על הציוד, קיבלתי את הווסט למזכרת, ונפרדתי לשלום מאליפות העולם בהתעמלות מכשירים לשנת 2015.

4 דקות שמסכמות שבוע של אליפות:

והנה סרטון גאוני מתוך הסרט רובין הוד גברים בגעטקס, תבינו לב את ההקשר