אדינבורו

במרחק שעה וחצי נסיעה ברכבת מגלאזגו נמצאת אדינבורו. בהתחלה לא תיכננתי לסוע לשם, אבל רצה הגורל והיה שם משחק כדורגל של 'סלטיק' בערב. כשחיפשתי בארץ עוד ענפי ספורט לצלם בסקוטלנד (כי אם כבר נוסעים עם המצלמה אז לנצל אותה עד הסוף), נזכרתי שיש שחקן ישראלי בשם ניר ביטון שמשחק שם. התיכנון המקורי היה להירשם כצלם למשחק הביתי שלו בגלאזגו עצמה, אבל במועדון לא אישרו לי. לשמחתי בערך שבועיים לפני הנסיעה סלטיק הגרילה במשחק גביע את קבוצת 'הארטס' שממוקמת באדינבורו, ושם כבר היו יותר נחמדים ואישרו לי לצלם. וטוב שיצא ככה כי אדינבורו מקום מדהים.

המלון בגלאזגו היה צמוד לתחנת הרכבת, והכל היה מאוד משולט ומאוד ברור ועם הרבה סדרנים שמכווינים אותך לאן שצריך. השארתי את המזוודה ורוב הדברים בגלאזגו, לקחתי תיקן קטן עם המצלמה וקצת דברים ונסעתי. הרכבות שם יוצאות כל רבע שעה בערך, אז מאוד נח לסוע ולחזור. הנסיעה לקחה כשעה ורבע, ובדרך שוב הנוף משתנה לך מירוק לאפור לחום וכו'. כבר כשאתה מתחיל לסוע ברחוב הראשי של העיר, קשה לפספס את טירת אדינבורו, פשוט רואים אותה מכל מקום כי היא על הר גבוה שמשקיף על כל העיר בערך. שאלתי מקומית איך מגיעים אליה, וההסבר היה משהו כזה: "רואה כנסיה? שם תפני ימינה, ואז עולים במדרגות עד לרחוב הראשי ושם שוב ימינה בכיוון למעלה עד שתגיעי". איך אוטובוסים??? צריך לטפס??? כן. כוסאמק. שונאת לטפס. שונאת. טוב יאללה, לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי.

אז הצלחתי ללכת עד לכנסיה, ואז ימינה במדרגות. ואז מן הסתם הייתי צריכה לעצור להסדיר נשימה אז נכנסתי לבית קפה עם מיקום מצויין ואחלה טוסטים ושוקו (5 פאונד לשניהם למי שממשיך להשוות מחירים). יאללה חצי שעה מנוחה, הגיע זמן להמשיך. תחילת הטיפוס בשיפוע זוועתי ומאוד גדול שאני לא סגורה איך שרדתי, אבל בסופו של דבר הגעתי לRoyal mile, ומשם כבר החיים קלים. הרחוב הנ"ל היה הדרך הראשית מהטירה לארמון, והיום הוא השתמר יפה וממש מגניב להסתובב שם עם חנויות ומופעי רחוב. קיצר בסופו של דבר הגעתי למעלה, וכצפוי יש נוף נהדר מלמעלה, גם על הטירה וגם על העיר. הכניסה לטירה לא זולה, אבל בהחלט שווה את הכסף. יש הרבה מאוד מה לראות בפנים, וגם סתם להתרשם מהאותנטיות של המקום עם הסמטאות העתיקות. בשעה 13:00 כל יום הם יורים בתותח, אז מזל שהגעתי ב13:30. נכנסתי לחדרים ההיסטוריים שמתארים את עץ המלוכה הסקוטי וגם קיבלתי מבט על הכתר המלכותי. די בטוחה שזה היה המקורי ולא העתק, זה לפחות מה שהשומר אמר…

סיימתי את הטיול בטירה והתחלתי לחזור למטה במייל המלכותי, ואז כבר לא היה לי כח יותר לעמוד על הרגליים אז תפסתי אוטובוס למלון, והספקתי אפילו לנוח כמה שעות לפני המשחק. לא חשבתי שזה אפשרי, אבל החדר במלון באדינבורו היה יותר קטן מהחדר במלון בגלאזגו. מקווה שהתמונה מצליחה להעביר את זה. המלון הזה היה מצויין לדעתי ובא לי לפרגן לו אז השם הוא Murrayfield Hotel והוא נמצא מרחק כמה דקות נסיעה בקו ישר באוטובוס מהרחוב הראשי, יש תחנה ממש קרובה אליו וקשה להתבלבל בדרך. האנשים במלון מאוד נחמדים, ובערב הוא מתפקד כפאב גם נחמד. והארוחת בוקר אחת הטובות שיצא לי לאכול. מעבר לבופה הרגיל באירופה של לחמים וגבינות, הביאו תפריט שיכולת להזמין חביתות או פנקיינים או לחם מטוגן וכו'. הקטע הוא שכל מנה כזאת מגיעה גם עם תוספת יפה של בייקון… אז התנצלתי יפה והסברתי להם שאת שלי יביאו בלי. מעבר לכביש מהמלון היה איצטדיון, אבל זה לא היה האיצטדיון שבו שיחקו בערב אז לקחתי מונית לאיצטדיון הנכון. היה מאוד מרגש לראות ברשימת המוזמנים lilach weiss – israel sport, ונראה לי שגם הצלמים בחדר מנוחה בפנים התרגשו לראות צלם ממין נקבה. שאלו אותי אם אני אחות של ניר ביטון, הסברתי שסתם עיתונאית מהארץ. מאוד התאכזבתי מהווסט שקיבלנו (לא מושקע בעליל), אבל היה מאוד נחמד לעלות על הדשא באיצטדיון בסקוטלנד למשחק בליגה הראשונה. כל הפרוצדורה לקחה הרבה פחות זמן משחשבתי, אז נתקעתי איזה שעה וחצי בקור של סקוטלנד עד שהמשחק יתחיל, ולא היה שם WIFI… לפחות היו טורטיות נחמדות. ומה שעוד היה נחמד- זה קילשונים. קילשונים בכל מקום. ואנשים שהולכים איתם ומחפשים דשא סינטטי להפוך. אותי זה הצחיק.

מגיעה שעת המשחק, אני עוקבת אחרי שאר הצלמים לכיוון האמצע לצלם קצת חימום. לקבוצה המקומית יש את ההמנון הכי מצחיק בעולם. ניר ביטון עובר, די מופתע לשמוע עברית, אני מאחלת לו בהצלחה ושאם הוא כובש שיחגוג לצד ימין של השער. בארץ אני בד"כ יושבת על כיסא מתקפל, אבל הוא מן הסתם נשאר בקיבוץ אז מצאתי את עצמי יושבת על דשא סינטטי רטוב. זה לא כיף כמו שזה נשמע. צילמתי בעיקר את ביטון, עוד קצת שחקנים של סלטיק, והמחצית הראשונה עוברת בלי ארועים מיוחדים. בחצי השני כבר היו שני גולים (לא של ביטון), וכמה מאות של אוהדי סלטיק שקופצים ומתפרעים. אוהדים שמבקשים שתצלם אותם לא חסר גם אצלם, וכל ניסיון להסביר שאני אפילו לא מבריטניה לא עזר. המשחק מסתיים, סלטיק מנצחת, אני כבר קפואה, מזדכה על הווסט ומחפשת את המונית הקרובה חזרה למלון. אבל אין, צריך ללכת לתחנת רכבת הקרובה. אז הלכתי, והלכתי, והלכתי, ואחרי רבע שעה בערך (התחנת רכבת קרובה כמו שאני צינצנת), איכשהו הגעתי חזרה למלון. מתו לי הרגליים אבל לפחות חסכתי 10 פאונד. שוקו חם להפשרה, מקלחת חמה ולישון. זה היה יום ארוך. וקר.

למחרת בבוקר היה לי עוד קצת זמן לשרוף בעיר אז ניסיתי לסוע לצוק שמשקיף על העיר מהצד השני. אמרו שזה אטרקציה מעניינת, וכשהגעתי לשם הבנתי שזה כולל הרבה מאוד הליכה והרבה מאוד טיפוס והרבה מאוד מדרגות, ומהר מאוד ויתרתי. אז חזרתי להסתובב ברחוב הראשי ובמייל המלכותי. קניתי קצת מזכרות, צילמתי קצת גברים מנגנים בחמת חלילים בזמן שהם לובשים חצאית (ציפיתי שיהיו הרבה יותר כאלה) ועליתי על הרכבת חזרה לגלאזגו. להתראות אדינבורו, היה כיף.