גברים בבגד ים

אז אחרי שהעברנו שבוע עם גברים בטייץ, הפעם הם היו רק עם בגדי ים. ולשם שינוי, לא נסעתי לחו"ל בשביל ארוע ספורטיבי בקנה מידה אירופאי. נתניה, או יותר נכון מכון וינגייט, אירח את אליפות אירופה בשחיה לבריכות קצרות. אז כמובן שנרשמנו (ותודה לבוס שנזכר לשלוח לי את הטופס הרשמה שעה לפני שסגרו אותה) וכמובן כרטיס ליציע לאמא. טיפה הגזימו עם המחירים, אבל לא נורא.

אז נסיעה על הבוקר מהקריות לנתניה זה לא הדבר הכי כיף, אבל בסופו של דבר צולחים בשלום את הפקקים ומגיעים לכניסה לוינגייט. ואז מסתבר שהכניסה היא בכלל מהשער האחורי של וינגייט. לא ידעתי שיש דבר כזה, אבל בסדר, נזרום. נוסעים לשפיים, עושים פרסה לתוך השדה וחוזרים דרך הבוץ עד לוינגייט. בכניסה לכביש הראשי יש סדרנית שמפנה אותך לחניה ועל הדרך מגלה לך שאתה אמור לחנות כאן אבל בתכלס אם תמשיך בשדה עד הסוף תוכל לעקוף אותה ולחזור לכביש הראשי. בסוף חנינו במגרש של החץ וקשת, זה שלידו יש שלט "זהירות חצים עפים". מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה, ללכת עם קסדה? בפירסומים לאליפות אמרו שתיהיה חניה מיוחדת לאליפות ואכן הייתה. הם רק לא ציינו שהיא בקו אוירי הכי רחוק שאפשר מהבריכה. ובלי שלט אחד לרפואה להכווין את האנשים שלא נמצאים בוינגייט כל הזמן איך להגיע לשם. ועם הרבה מאוד טיפוס מדרגות בדרך לשם.

כשהגענו סוף סוף לאזור הבריכה, האירגון עצמו היה לא רע. שילוט כמו שצריך, אזור קבלת קרדיטציות, אזור עבודה לעיתונאים וכו'. נרשמים, מצטלמים (למרות ששלחתי תמונה עם פן בהרשמה), מקבלים תגים, מקבלים וסט (צהוב מזעזע) ונכנסים. כלומר אני נכנסתי. אמא שוב הייתה צריכה להקיף את וינגייט למציאת הכניסה ליציע. הפעם האחרונה שהייתי בבריכה בוינגייט הייתה בגמר גביע המדינה בכדורמים (אל תשאלו למה). איזה שינוי מטורף עשו שם מאז. דיברו הרבה בטלויזיה לפני האליפות על כל ההכנות שעשו, כולל לחצות את מסלולי השחיה לשניים, והקמת הטריבונה הענקית. היא באמת הייתה ענקית, והייתה עוד אחת ממול לVIP. אזור הצלמים לצד הבריכה, זוית טובה וקרובה למים עם כיסאות מסודרים לישיבה ואפשר במידת הצורך לעבור לבמה של השופטים לצלם ממול לשחיינים. ניסיתי למצוא בין העיתונאים את משה גרטל האחד והיחיד, הרי הוא משלנו (בן קיבוץ רמת יוחנן), אבל הוא נעלם בין עמדות השידור למעלה.

לא פשוט לצלם שחיה. יש מעט מאוד חלקי גוף שיוצאים מהמים וגם זה בתדירות משתנה כך שצריך להיות מאוד זריז עם הפוקוס ועל הדרך אתה גם לומד לספור תנועות כדי לדעת מתי השחיין יעלה לנשום. ומה שיותר קשה זה לזהות מה צילמת. במשחה עצמו אתה יודע מי זה מי, כי יש לוח תוצאות וכרוז ורישום מסלולים והכל מתוקתק, אבל בבית בערב כשכל התמונות נראות אותו דבר ומה שמשתנה זה רק צבע הכובע ים, אין לך מושג מי מהנבחרת שלנו ומי לא. בחלק מהתמונות רשום על הכובע, אבל רק בצד אחד שלו. אני צילמתי, עכשיו שהעורך ישבור תראש מי זה מי. ואל תתפסו אותי במילה לגבי הכיתוב על התמונות מצד שמאל. עשיתי כמיטב יכולתי בזיהוי.

יום הצילומים הגיע לסיומו, אני מחפשת דרך לעלות ליציע ונתקלת בטריבונה ענקית שבנויה על מוטות ברזל והמון המון מדרגות. גם את הטיפוס הזה שרדתי, עשיתי כמה תמונות מלמעלה והתקפלנו. בטריבונה אגב ישבו גם הקהל וגם המשלחות של השחיינים. וחלקם מצאו בה מקום טוב להחלפת בגדים. כי חדר הלבשה זה לחלשים – שמים מגבת, מורידים, מלבישים, תיק, תק, שלום על ישראל. מחזירים ציוד, עושים לאמא סיבוב באזור העבודה והסבר על איך ההתנהלות של עיתונאים שמגיעים מחו"ל (כי אני הרי כבר מנוסה בתחום), ויאללה הביתה. כלומר את כל הדרך הארוכה חזרה לאוטו שחונה איפשהו בצד השני של וינגייט. אז כמו שאמרתי האליפות מאוד מתוקתקת, יכלו לציין בפירסומים לקהל את עניין הכניסה והחניה. הכרוז הלהיב את הקהל כל פעם שעלה ישראלי לשחות, עידכן על כל שיא והעפלה לגמר וסה"כ היתה אוירה טובה וספורטיבית, וזה עוד כשהיינו רק במקצי הבוקר. לא יצא לי להגיע למקצי הערב עם הגמרים, ומהטלויזיה נראה שהיה אפילו יותר מלהיב. סה"כ אליפות מוצלחת גם מבחינה ספורטיבית וגם מבחינת אירגון לאיגוד השחיה הישראלי, ונקווה שיהיה כך גם בהמשך העונה כשמחכות לנו אליפויות התעמלות אומנותית, טניס שולחן וג'ודו.