הן רק רוצות לרקוד

התעמלות אומנותית. ענף הספורט שבו מתעמלים עם אביזרים, בגדי הגוף נוצצים, חלקי גוף מגיעים לזויות שהם לא אמורים להגיע אליהם, והמתחרות כולן נראות אותו הדבר. פה ושם יש הבדלים בצבע העור, אבל אנחנו לא גזענים. ענף שדי מזלזלים בו בארץ, כי הוא בערך ההפך מספורט "גברי", אבל ההשקעה של המשתתפות בו היא עצומה ובאופן אישי אני אוהבת לעקוב אחריו. הוא לא מרשים וטכני כמו התעמלות המכשירים שאני מעדיפה יותר, אבל עדיין נחמד לצפיה. גם מבחינת הישגים הענף הזה לוקח בכיס הקטן הרבה ענפי ספורט יותר פופולריים, עם נציגות די קבועה באולימפיאדה (אירה ריסינזון, נטע ריבקין, והעתודה לשנים הבאות טורי פילנובסקי וניקול זליקמן), ובשנים האחרונות גם הנבחרת הקבוצתית שלנו עושה חיל וזוכה להישגים יפים, אל חלקם נגיע בהמשך הפוסט.

אז אליפות אירופה 2016 נערכה כאן בארץ. זה תמיד נחמד שהארועים באים אלינו (זה בטח יותר זול), ואז אפשר לסוע עם אמא. זה עוד יותר נחמד שהענף הזה הגיע, כי זה ענף שלא היה ברשימות שלי לסוע לצלם בחו"ל, וכנראה שלא היה יוצא לי לצלם אותו אם לא כאן. האליפות רוכזה לסופ"ש של אמצע יוני, 3 ימים מהבוקר עד הערב, עם תחרויות גם לג'וניור (קטנות, גילאי 12-15) וגם לסניור (בוגרות, שאת רובן נראה באולימפיאדה בקיץ). כרגיל אני נרשמתי כמה חודשים מראש דרך העבודה, ולאמא קניתי כרטיס ליציע. הכרטיסים פשוט נחטפו לארוע והיה SOLD OUT לכל ימי האליפות, עם הרבה מאוד נציגות לצופים מחו"ל שבהחלט הוסיפו אווירה. האליפות נערכה בהיכל טוטו חולון, שנחנך לא מזמן ומשרת גם את קבוצת הכדורסל מליגת העל. לשם שינוי הקימו אולם ספורט במיקום טוב, כשמסביבו מתחם מרשים של פעילויות לילדים וחנויות, והכי חשוב, חניה בשפע (לעומת הרבה אולמות ומגרשים אחרים בארץ).

יום שישי בצהריים, אנחנו מגיעים לקראת סיום תחרות הנערות במטרה לראות את הנבחרת הקבוצתית שלנו בתחרות הקרב רב. מוצאים חניה, מתרשמים מהמתחם, וכרגיל מאבטחים מטעים אותנו בחיפוש אחר הכניסה הנכונה. מקיפים, נכנסים בכל מיני חדרים שיש בהן מתחרות וקרוב לודאי שאנחנו לא אמורים להגיע אליהם (בטח לא אמא שכלל לא רשומה כעיתונאית, אבל אפחד לא עוצר אותה מלהיכנס יחד איתי), עולים מדרגות, חוזרים, עוברים עוד כמה מאבטחים ובסוף מוצאים את השולחן עם התעודות עיתונאי. אני מקבלת תג ו-ווסט (תכלת, חלק, מכוער ברמות, דברים לא קשורים כמו מעקות ואנשים מסתבכים לך בתוכו) ונכנסת פנימה, אמא עולה ליציע. מתחילים.

האולם מחולק ל2, חצי אחד לחימום וחצי אחד לאליפות עצמה. קיר ענקי ומעוצב יפה עם מסך מפריד בין שניהם, דגלים תלויים מהתקרה ובסה"כ האולם נראה כמו שצריך, בהתאם לארוע. בחוץ יש כרגיל דוכני מזכרות מארץ הקודש וציוד לצופות הצעירים שמגיעות מהענף כמו בגדי גוף נוצצים, סרטים וכדורים ואלות וחישוקים וכו'. הסידור לעיתונאים מצויין, מלבד החדר עבודה הרגיל שהיה בחוץ (שבו היו בורקסים לצד ירקות חתוכים שכנראה מישהו גנב מהחדר של המתחרות), באולם עצמו היו שתי שורות של מושבים עם שולחנות וחשמל, ולמטה ליד המשטח שעליו מתחרים יש ספסלים לצלמים (מזל שהבאתי את הכיסא מהבית). לשם השוואה בגלאזגו הצלמים נאלצו לעמוד והעיתונאים ישבו נורא רחוק מכל ההתרחשות. האוירה באולם די מנומנת, יש עוד כמה מתחרות צעירות שצריכות לעלות, אבל הנבחרת הישראלית הצעירה כבר סיימה את השתתפותה להיום כך שאין הרבה קהל. אני מתיישבת ליד עמית ומאיה, העיתונאים שפגשתי ביום האחרון בגלאזגו באליפות העולם בהתעמלות מכשירים. 60 שניות פירגון: כמו שלי יש את ספסל, לעמית ומאיה יש כ"א אתר שמתעסק רק בהתעמלות בארץ, והם משוגעים כמוני שנוסעים לחו"ל לארועי ספורט. אז אם אתם בתחום, בקרו אצלם: ג'ימאניה, וfull time gymnastics.

טקס הפתיחה של האליפות מביא איתו הופעה מרשימה של מתעמלות עבר (ויפה שעשו להם כבוד בארוע), ונאום בחצי רוסית חצי עברית של שרת הקליטה הגברת סופיה לנדבר. אני אמרתי בצחוק שהביאו אותה כי זה ענף של רוסים, אחת המארגנות ענתה לי שזה בדיוק מה שהם עשו ושבשבועיים שהיא הסתובבה שם בהכנות היא לא הבינה מילה. כשהתחרות עמדה להתחיל עליתי למעלה עם מרבית הצלמים כדי לתפוס זוית מעניינת, ואז חזרתי למטה לצלם את הנבחרת הישראלית. התרגשות גדולה היתה בקרב הקהל כשהם נכנסו להתחרות, והם נתנו תרגיל מצויין שגם הקפיץ את הקהל וכלל גם חלקים מ'היא רק רוצה לרקוד'. גאונה הכראוגרפית שאחראית על זה. פרט לישראל היתה את הנבחרת הרוסית, שהיא אלופות העולם ושולטת בענף ביד רמה, וגם רואים את זה בתרגילים שלה שהם די מטורפים, והן בד"כ זוכות באליפויות בפער משמעותי מהשאר. הבלארוסיות גם די טובות, ובד"כ גונבות לישראל את מדלית הכסף, והיו גם כמה הפתעות כמו הנבחרת האיטלקית והנבחרת הבולגרית. בסופו של דבר, באופן די צפוי, הרוסיות לקחו את האליפות בהליכה, הבלארוסיות שניות וישראל שלנו במקום השלישי. התרגשות ביציע, אותנו מכניסים לתוך הפודיום כדי לצלם את הטקס מדליות. כל הצלמים הזרים מסתדרים יפה באמצע, כל הצלמים הישראלים מסתדרים בצד ימין מול הפודיום של מקום שלישי. נערת פרחים ונער לא ברור מה מסתירים לנו את הנבחרת כשהיא עולה, אבל מצליחים לגרש אותם ולצלם את הנבחרת שלנו על הפודיום. היום הראשון מסתיים לו, פתיחה מצויינת מבחינת ישראל לאליפות, אנחנו מזדכים על הווסט וחוזרים צפונה.

יום שבת, התחרות האישית. הפעם הכיסא נשאר בבית, ולצערי גם אמא כי לא הצלחנו להשיג לה כרטיס ולא רצינו להמר ששוב יכניסו אותה מהכניסת עיתונאים בלי בדיקות. החלק הראשון של היום הוקדש לבנות הצעירות שסיימו את המוקדמות והתחרות של הנבחרות. לא מעט הפלות של מכשירים היו שם, אבל גם לא מעט תרגילים מאוד יפים. באופן לא מפתיע, הרוסיות לוקחות מקום ראשון בפער של כמה נקודות. הישראליות עשו תרגילים יפים שגרמו לאופיר פינס (שהוא היום יו"ר האיגוד) לקפוץ בהתרגשות על כל תפיסה מוצלחת, אבל בסופו של דבר פיספסו בכמה עשיריות את מדלית הארד לטובת האיטלקיות. ואז עוברים למנה העיקרית – 20 המתעמלות הטובות באירופה בתחרות הקרב רב, עם כמה שמות מאוד מעניינים כולל מדליסטיות אולימפיות בעבר ובעתיד הקרוב, וכמובן 2 הנציגות שלנו. טורי פילנובסקי, אלופת הארץ, ולינוי אשרם, שנכנסה לאליפות בעקבות הפציעה של נטע רבקין וזאת הופעת ראשונה שלה באליפות אירופה לבוגרות.

התחרות חולקה ל2 סבבים, כלומר 10 מתחרות עושות את כל 4 המכשירים ואז עוברים ל10 הבאות, והישראליות שלנו בחצי השני. אחד הצלמים שמראש התבאס רצח על שבכלל שלחו אותו לאירוע, רצה למות ברגע שהודענו לו שהוא הקדים בשעתיים. עמית רצה לעדכן את הפייסבוק שלו בתמונות של המתעמלות הצעירות של אותו הבוקר, אבל לא היה לו מושג מי זאת מי. ניסינו לזהות באמצעות תמונות מהתרגילים עצמן, אבל עדיין כולן נראו אותו דבר. ניסינו עם קלוזאפים, ניסינו עם אנשים מהאיגוד, לא ממש הלך. בסוף הוא הימר לפי קרדיטציה שהיתה על אחת מהן, נקווה שהן לא החליפו. זיהינו ביציע את אירה ויגדורצ'יק, הגברת הראשונה של ההתעמלות אומנותית בארץ, מאמנת הנבחרת הישראלית. הייתי חייבת להשיג סלפי איתה, אז התייעצנו אם אפשר ללכת להפריע לה באמצע התחרות או שהיא תהרוג אותנו על זה. שאלנו את אחת האחראיות מאיגוד ההתמעלות שאמרה לנו שאנחנו מפגרים ושזאת בכלל לא היא. זה הכריע את הדיון.

השעתיים עוברות, הישראליות עולות. הקהל בטירוף ביציעים, קפיצות וצעקות על כל זריקה ותפיסה מוצלחת, והמסורת של זריקת בובות בסוף התרגיל למשטח. וגם כמה צעקות מהבית של אמא "את בטלויזיה אהההההה". גם טורי וגם לינוי בביצועים מצויינים לתרגילים שלהם, והן מסיימות במקומות 6 ו8, הישג מצויין לשתיהן. באופן מפתיע, 2 הרוסיות מסיימות במקומות 1 ו2, וזה אחרי שהם הספיקו להפיל את המכשירים. התרגילים שלהם היו ברמה סופר קשה אז זה לא הפריע לציון שלהן. אחרי התחרות ניסיתי להזכות על הווסט, אבל השולחן קרדיטציות נעלם. אז בזמן שחיפשו אותו, הצטרפתי לכתבים בעמדת הראיונות. יאנה קודריאבצבה, האלופה, יצאה עם ילדה קטנה ובלונדינית על הידיים אז שאלתי אותה (ברוסית שוטפת) אם היא שלה. היא עשתה פרצוף סופר מבוהל וענתה שלא. אח"כ גיליתי שהיא רק בת 18, למרות שהיא נראית קרובה ל30.

את היום האחרון של האליפות ראיתי לצערי הרב דרך המחשב בעבודה. בדומה לשאר ענפי הספורט, יש הבדל עצום מלהיות ביציע ל-לראות מול הטלויזיה: אין את כל החוויה של הקהל, כל הצעקות והכפיים עם הזריקות והתפיסות, המצלמה לא יכולה להעביר את מלוא הגובה שהאביזרים עפים באוויר והכל הרבה פחות "חי". היום נפתח עם המתעמלת הצעירה של ישראל ניקול זליקמן שביום מצויין לוקחת שתי מדליות בשני גמרים. אח"כ עולות שוב בנות הנבחרת לתחרות הקבוצתית (כל מכשיר בנפרד, 8 הקבוצות שסיימו ראשונות בכל מכשיר ביום הראשון), ושוב נותנות בראש ומקפיצות את הקהל. ה-סנסציה של היום היתה נבחרת רוסיה שפשוט פישלה והפילה בכל אחד משני הגמרים שלה את המכשירים והן כנראה יאלצו לחזור ברגל לרוסיה. הרוסיות מסיימות את היום ללא מדליות, בעוד ישראל שלנו עושה היסטוריה (והיסטריה) ואחרי מדליית כסף בתרגיל הראשון מסיימות עם מדלית זהב בתרגיל השני! (!!!!!). סיום מוצלח מאוד לאליפות מוצלחת מאוד, הצהרת כוונות לקראת ריו? נחכה ונראה.