אז אליפות אירופה בג'ודו עד גיל 23 הגיע החודש לת"א, המשך לשנתיים האחרונות המאוד מוצלחות של ישראל באירוח אירועי ספורט מחו"ל. אולם הדרייב אין שאירח גם הפעם ממשיך לספק לנו חוויות ספורט מכל הסוגים וגם הפעם הוא לא איכזב, אשכרה אפשר לדחוף לשם כל ספורט שתרצו. לדעתי האישית העובדה שיש בכלל אליפות עד 23 היא קצת מיותרת, בגיל הזה כבר אמורים להתחרות בבוגרים ולא באליפויות גילאים, אבל האירוע עצמו היה נחמד וגם זכינו לגאווה ישראלית. ג'ודו ענף שעוד לא יצא לי לצלם, אז זה עוד וי שאפשר להוסיף לרשימה ההולכת וגדלה של ענפים. הפוסט אגב מוקד לורדה רז'יאל ז'קונט.
גם הפעם לקחתי את אמא ונסענו. אמא לא תוותר על ג'ודו, הענף השני הכי אהוב עליה אחרי טניס. אני נרשמתי כצלמת, לאמא קניתי כרטיסים ליומיים במחיר לא רע. החלטנו להגיע מוקדם ולראות את כל היום של התחרות (התחיל ב9 ונגמר סביבות 19 בערב), ודי הופתעתי מכמות האנשים שהגיע גם בבוקר (יצויין לטובה שפתחו את החניון אז לא היתה בעיה של חניה). הרבה מאוד קהל, כמה אלפים טובים, שישבו את רוב היום ועשו הרבה רעש כשהישראלים עלו למזרן. זה לא קל לשבת 12 שעות באולם, בטח לא בשישי, אבל זה לא משהו שקורה אצלינו ביומיום אז בהחלט היה שווה להישאר. הייתה אוירה נחמדה, היה מסך שעידכן על הקרבות הבאים ומה קורה עם הישראלים, היו מזנונים בחוץ במחירים סבירים, והכי טוב שהייתה את האופציה לצאת ולהיכנס מהדרייב אין (משהו נדיר באירועי ספורט), אז הרבה אנשים בחרו לצאת להפסקה על המדשאות בחוץ.
התחלתי את היום בסיבוב הרגיל של לחפש את המדיה סנטר לקבלת התג והווסט (קיבלנו כיסים הפעם, תענוג), והמשך הסיבוב למצוא איפה נכנסים לזירה. אז לא היה מדיה סנטר, היה דוכן עם תגים שבאת אמרת שלום קיבלת תג ושלחו אותך לדרכך, ואני גם לא בטוחה שהיה חדר עבודה לתקשורת בניגוד לאירועים אחרים שנערכו בארץ (יכול להיות שהיה, לא מצאנו אותו). בדרך לזירה מצאתי את האזור של הספורטאים, איפה שנמצאת הזירת חימום והכניסה לזירת הקרבות. זה דברים שלא יוצא לראות בטלויזיה ופרט לספורטאים אנשים לא באמת יודעים איך כל החלק הזה מתבצע, אז היה נחמד לצפות מהצד. אני בספק שמישהו הצליח לעשות שם חימום, היו שם כמה מאות ספורטאים ומאמנים וכו' אחד על השני ונראה מאוד צפוף. מהזירת חימום לכניסה לקרבות יש אזור בידוק שמאבטחים גדולים עושים "פותחת תיק" ו"יש נשק"? רק בקטע של ג'ודו, נראה לי הם מדדו את אורך השרוולים ושאין בחליפה משהו שיכול לפצוע. ואז עומדים בתור בכניסה ומחכים, כל קרב הוא בסביבות ה5 דקות ומזמינים אותך לחכות בערך 3-4 קרבות לפני הקרב שלך אז זה לא הכי נח אבל זה מה יש.
בתוך האולם היו 3 זירות לקרבות, לעיתונאים היו שולחנות ביציע ולצלמים מין כריות ישיבה קרוב למזרן. כמובן שלא היה מספיק לכל הצלמים כי משום מה החליטו שהמתנדבים צריכים לשבת איתנו באותו המקום (ולשחק בטלפון, במקום לתת לנו לעבוד) והיה צורך ברוטציה או בישיבה על הריצפה, אבל רוב הזמן הסתדרנו. מאחורינו גם היה השולחן של השופטים, שמודה פעם ראשונה אחרי עשרות קרבות שמתי לב שהשופטים לא נועלים נעליים אלא עולים עם סוג של מכנסיים שמשולבים בהם גם הגרביים. הם עשו סוג של רוטציה מסביבינו, אחד מהם החליט להיתקל בשילוט ולהפיל אותו בכניסה לזירה.
הצילומים עצמם לא הכי קשים מבחינה טכנית, התאורה היתה נוחה מאוד ונקודת הפוקוס לא זזה הרבה כך שפיקוס אחד וצילום רציף ואתה תופס את כל המהלך. הבעיה הייתה שהצילומים האטרקטיביים מוגבלים למהלכים שבהם הספורטאים עומדים וזורקים אחד את השני, לתפוס אנשים עפים באוויר, ואצלנו רוב הקרבות הגיעו די מהר לתרגילי קרקע שמצטלמים פחות טוב. אז פשוט עוברים עם המצלמה בין מזרן למזרן ברגע שמישהו נופל ומחפשים תרגילי עמידה. הרמה עצמה, לדעתי הלא מקצועית, לא היתה גבוה ולא היו הרבה העפות ותרגילי איפון, הרבה ניצחונות בעונשים. איך שנכנסתי לאולם והתחלתי לעבוד, 3 ישראלים עלו אחד אחרי השני לקרבות שלהם ועפו כולם. מאכזב. בהמשך היו לנו גם כמה הצלחות ו3 גם העפילו לקרבות הגמר שבערב. כשנגמרו הקרבות של הישראלים עליתי למעלה ליציע והצטרפתי לאמא שישבה בין חבורה של ילדים מעצבנים שלא הפסיקו לחפור לבין אנשים מהענף שפירשנו לה את כל הקרבות ממש כאילו היא צופה בטלויזיה. בין קרבות היום לקרבות הגמר היה שעתיים של הפסקה שבהחלט היתה נחוצה לכל הנוכחים. טקס פתיחה נחמד הציג את ההיסטוריה של הענף, כמה נאומים ואז למנה העיקרית. אחרי שבבוקר כמעט ולא ראינו אנשים שמחים או בכלל מביעים רגש אחרי הקרבות (מה שצלמים הכי מחפשים), קיוויתי שכשמישהו זוכה במדליה זה ישתנה. ג'ודו זה ענף די מאופק וגם אנשים שמנצחים לא ממש חוגגים, אבל מידי פעם הצלחנו לתפוס אנשים שמחים.
ראשון מהישראלים שעלה לקרב על מדליה הוא אלכס רספוקין שמלהיב את הקהל ותוך 17 שניות ניצחה בתרגיל יפה מאוד ופירגן גם לצלמים עם חגיגה עם הקהל. אחריו עלו עדי גרוסמן וטוהר בוטבול ששניהם הפסידו בגמר אז לא היו מהם חגיגות. אחרי הקרב האחרון של הישראלים מרבית הקהל פשוט קם והלך ולא נשאר עד לסוף הקרבות של היום, החלטה מובנית אבל אנחנו נשארנו עד לסיום וגם כדי לצלם את טקסי המדליות של הישראלים. היום הארוך הגיע לסיומו, הפקק הרגיל ביציע מהחניה והביתה. ארוע יפה מאוד, מאורגן, מתוקתק, ועם סיום טוב לישראלים אז מה צריך יותר?
אלכס רספוקין מנצח בבית התנחומים
