ג'ירו ישראל 2018

אחד החלומות שיש לי כשזה מגיע לצילום ספורט, הוא לסוע לאיזה שבוע לצרפת לצלם את הטור דה פראנס. למי שלא מכיר, מדובר במירוץ האופניים היוקרתי ביותר, ומיליוני משוגעים מגיעים אליו מידי שנה לצפות בו. אני יודעת שיש הרבה אנשים שלא מבינים מה בכלל מעניין בספורט הזה, ועוד יותר שחושבים שזה פשוט מפגר להמתין שעות על הכביש בשביל לזכות ל-3 דקות של אקשן. אני לא אנסה אפילו להסביר, או שאתה אוהב את זה או שלא.

אז עד שייצא לי להגיע לטור דה פראנס, קיבלנו פה בארץ את האח הקטן שלו – הג'ירו ד'איטליה. מירוץ אופניים דומה ברמת הקושי, העניין והיוקרה, רק קצת פחות נחשב. לכבוד 70 שנה לישראל, הג'ירו בשיתוף אחד הספונסרים של המירוץ החליטו להביא 3 ימים מהמירוץ לארץ הקודש. זה די נהוג שהמירוצים האלה שמתפרשים על כ-3 שבועות יוצאים מהמדינות הראשיות שלהן, אבל בד"כ מדובר בשכנות ובמדינות אירופה. לאסיה ובטח למזרח התיכון המירוץ מעולם לא הגיע. אז יש לנו פה היסטוריה וחגיגה גדולה לקהל הישראלי.

מהרגע שאמרו שהוא יהיה בארץ היה לי ברור שאני אגיע לצלם אותו. ניסיון ראשוני להוציא קרדיטציה לארוע דרך העבודה לא צלח, אז עברנו לתיכנון נקודות צפיה לאורך הדרך. בהתחלה חשבתי אפילו לנסות לתפוס את המירוץ בכמה נקודות, אבל הבנתי שבגלל חסימות הכבישים זה יהיה קשה מאוד. בחרתי לבסוף בנקודה שהכי קרובה לקיבוץ – צומת זבולון על כביש 70 (קצת לפני צומת יגור). מדובר במרחק של כ-5.5 קילומטר אותם עשיתי, כיאה למעמד, באופניים. על האופניים אגב הועמס ציוד צילום (מן הסתם), כיסא שטח, מים וספר להעביר את הזמן.

כמה זמן היה להעביר? הרבה. כי אני פולניה, ורציתי לתפוס מקום טוב, אז הגעתי מוקדם. למעלה משעה לפני השעה הייעודית בה המירוץ יעבור בצומת. ולמרבה ההפתעה, לא הייתי הראשונה בצומת. מלבד השוטרים שכבר חסמו את האיזור, היה גם סבא עם שני נכדים. מצאנו לנו נקודה בצל ליד תחנת אוטובוס וישבנו לחכות. עוד כמה משוגעים רכובים באופניים הצטרפו אלינו, וכולנו ישבנו יחד והתחלנו לדבר על הג'ירו, הרוכבים ולמה נדפק לנו המח היום. ותוך כדי גם אנחנו מקבלים עידכונים על איפה במסלול הרוכבים נמצאים – עברו את קרית אתא, עברו את עכו, אוטוטו צומת אחיהוד.

כרבע שעה לפני הגעת הרוכבים, כבר מתחילים להצטבר צופים ובעיקר משפחות מצויידות בדגלים שבאו לעודד. המשטרה עוברת ומדגישה שאסור לנו לרדת לכביש, ואפילו ביקשו מאיתנו להחנות את הופניים מעבר למעקה של הכביש שחס וחלילה לא נחליט שאנחנו קופצים פנימה ורוכבים איתם… גם הרכבים של המירוץ, אלו שקשורים לקבוצות ולאבטחה, מתחילים לעבור אצלינו וההתרגשות מתחילה לעלות. ואז מגיע העידכון שהרוכבים בטמרה (5 דקות מאיפה שאנחנו נמצאים), וכולם כבר על הרגליים. ראשונים מגיעים אלינו המון אופנועים, ואז מרחוק כבר מבחינים במסוק השידור, ואז סוף סוף, רואים אופניים. 3 רוכבים ראשונים, מה שנקרא קבוצת הבריחה, מגיעה אלינו וכולם צועקים ומנסים להשיג איזה סלפי טוב. הם עוברים אותנו תוך פחות מדקה ונעלמים באופק.

עוד כמה דקות של המתנה, עוד כמה רכבים שעוברים אותנו, ואז זה מגיע. 170 רוכבים מתקרבים אלינו במהירות של 60-80 קמ"ש, ואני מנסה לצלם כמה שיותר למרות האתגרים. לפחות קיבלנו יום מושלם מבחינת התאורה הטבעית שאיפשרה אחלה תמונות. אישה אחת שמנסה לעשות סלפי מגיעה קרוב מידי וכמעט מפילה רוכב. 3 דקות וזה נגמר. הרוכבים עוברים אותנו וממשיכים הלאה לכיוון זיכרון יעקב, שם כבר תיהיה היסטריה רצינית של קהל. תוך כדי ראינו לא מעט אנשים שהיו בדרכם לצפות בג'ירו, אבל פשוט לא יצאו מספיק מוקדם מהבית ופיספסו הכל. תחשבו על זה שהם הלכו כמעט 4 קילומטר ברגל (מחסימת הכביש הקרוב), ואיחרו בכמה דקות. אני אולי פולניה, אבל לי דברים כאלה לא קורים.

כל צלם בארועים האלו מנסה להביא זויות מעניינות, אחרות, לא סתם לצלם רוכבים. ראיתי מצלמים שונים פריימים מטורפים לאורך ה-3 ימים האלו, בהחלט דברים יפים. גם אני ניסיתי, אבל זה לא היה קל בכלל כי פשוט אין לך זמן. הם עוברים, אתה מצלמם מהמקום שאתה עומד בו וזה נגמר. אין ניסיון נוסף, אין לחפש זוית יותר טובה. מה שיש, יש. הצופים מהצומת כבר מתחילים לעשות את דרכם חזרה לרכבים והביתה, אני מעיפה מבטים אחרונים לעבר הדבוקה המתרחק וגונבת עוד כמה שוטים.

וזהו. נגמר. זמן לעלות על האופניים ולחזור הביתה, ולראות את המשך הג'ירו מהטלוויזיה. עברה עוד איזה מחשבה משוגעת לסוע למחרת לב"ש לראות את הזינוק האחרון בארץ, אבל 3 שעות ברכבת זה כבר יותר מידי עבורי וזה ירד מהפרק. למרות שאני עד היום קצת מאוכזבת מעצמי שלא עשיתי את זה.