אליפות חצור הבינלאומית ב-בדמינטון

אז יום שבת אחד מוקדם מדי בבוקר נסעתי לאליפות חצור הבין לאומית ב-בדמינטון. אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו מה זה בדמינטון, או מה זה חצור, או למה נסעתי לזה. אז אני אסביר. בדמינטון זה ענף ספורט אולימפי, אחד מענפי המחבט השונים. מגרש, כדור, רשת, צריך להעביר לצד שני בלי שיגע בריצפה או יצא החוצה. צריך המון עוצמה בידיים כדי להעביר את הכדור לצד השני, ואתלטיות מרשימה מגיעה במהלך המשחק. חצור זה קיבוץ קטן ליד אשדוד, ובשביל שלא יתבלבלו עם חצור הגלילית, הוא קיבל את השם 'חצור – אשדוד'. יכול להיות גם שיש סיבה אחרת לשם, לא באמת בדקתי. ולמה נסעתי לשם? כי אני אוהבת ארועי ספורט בינלאומיים שמתרחשים בארץ ולא באמת אכפת לי אם זה אליפות אירופה או סתם טורניר קטן בדרג בינוני.

אז כמו שאמרתי, טורניר חצור הוא לא בדיוק אירוע גדול כמו אירועי הספורט שאנחנו רגילים לראות בארץ, יותר ארוע קטן ומשפחתי. הצופים מגיעים בעיקר מהענף וקרובי משפחה, המתחרים מגיעים לטורניר אחרי שכבר היו פה והם אוהבים את התחרות, אין באמת עיתונאים או חלוקת קרדיטציות, אין מאבטחים בכניסה, הכל חופשי וזורם. האליפות נערכה במשך 4 ימים, ואני הצטרפתי אליה ביום שבת ליום של הגמרים. אמא התעצלה הפעם להצטרף (העדיפה לראות ג'ודו בטלוויזיה). שעה וחצי נסיעה בבוקר, עם כל מיני דברים מוזרים שאפשר לראות רק בדרום הארץ (ובתמונות שלמטה). הגעתי מוקדם, אפילו לפני השופטים, לאולם שנראה מבחוץ כמו חדר אוכל טיפוסי אבל מבפנים ערוך ומוכן לאליפות. הפרקט פרוש, הרשת עומדת, יש דגלים של כל המדינות ועמדת שידור (ליוטיוב) בשלבי הקמה. קטן, אבל מאוד מכובד ויפה. 81 משתתפים מ-19 מדינות הגיעו, ואפילו הודי אחד. נכון אמרנו מדובר בענף משפחתי? מרבית המתחרים מחו"ל התארחו במהלך האליפות אצל דיירי הקיבוץ, במקום ללכת למלון באשדוד. בדקתי – יש רפת וחדר אוכל, לא חסר מה לראות בקיבוץ.

כאמור הגענו ליום הגמרים. גמר בכל אחת מ-5 הקטגוריות, מסיימים אחד והשני עולה. בצד היו שני מגרשי חימום לטובת הספורטאים. בבוקר נערך תידרוך לשופטים, הגיעו גם כמה מחו"ל, והוסבר לילדים הקטנים שאחראים על הניקוד איך הם אמורים לתפוס את המקום שלהם בכניסה למגרש. מכירים וימבלדון? אז די דומה. הכל צריך להיות מסודר ומאורגן, ולא משנה כמה צופים יגיעו. השופט הראשי במשחק (זה שיושב למעלה) הוא גם הכרוז, שמכריז על הזוגות. השופט המשני (יושב למטה)  אחראי על החלפת הכדורים. מסתבר שהרבה מאוד כדורי נוצה נשברים במהלך משחק, בעיקר הנוצות, אבל לא לדאוג, בשבורים ממשיכים להשתמש באימונים. כדור נוצה זה לא דבר זול אגב, כי מדובר בנוצות אווז אמיתיות.

מתחילים עם גמר זוגות מעורבים. דרבי אוקראיני. בענפי ספורט אחרים, בד"כ יש מקומות קבועים שבהם הצלמים יכולים לשבת כדי לא להפריע. פה אפשר היה לצלם מאיפה שרוצים, כל עוד לא נכנסים למגרש. הגיוני. קשה מאוד לצלם בדמינטון זוגות. המשחק מאוד מאוד מהיר, שטח המגרש יחסית גדול ואתה לא יודע לזהות מי יתן את המכה כדי להתפקס עליו. אני מניחה שיש צלמים מנוסים שכן יודעים לזהות לפי תעופת הכדור לאן הוא יגיע, אני עדיין לא שם. עוד בעיה בצילום בדמינטון, זה הגובה של הרשת. אם אתה רוצה לצלם שחקנים בגובה העיניים, קרוב לודאי שיצא לך רשת באמצע וזה קצת מקלקל. אפשר לעשות צילומים שהשחקן כולו מאחורי הרשת, אבל זה פחות מעניין לאורך זמן. אז או שמצלמים מהצד של המגרש (מאחורי השופט), וזה גם לא אידיאלי כי אתה מקבל את השחקנים מהצד, או שאתה עולה למעלה למפרסת צילום. זאת לא באמת מרפסת צילום, אבל יש שם מסדרון שמשקיף אל המגרש ואפשר לעשות תמונות ממש מגניבות מזווית עליונה. השחקנים צריכים להפגין אתלטיות מרשימה כדי להכות כמה שיותר חזק בכדור, וזה מצטלם ממש יפה אם הצלחת לתפוס את זה בדיוק בזמן הנכון.

האוקראינים מנצחים בגמר הראשון (דהה), ועוברים לגמר זוגות נשים. בגמר הזה יש לנו נציגות ישראלית – קסניה פוליקרפובה, שעשתה עליה לארץ לפני שנתיים. זה כבר מעלה את כמות הצופים בקהל, וגם אנחנו בעדם. בצד השני זוג סלובני חמוד מאוד, שלמרות ההפסד לא מפסיקות לצחוק ולחייך. הסלובניות עם נטיה לעשות הרבה שפגטים בניסיון להגיע לכדורים, מאמץ מרשים. זה לא עוזר להן, למרות שהן היו טובות, הישראלית שלנו ובת הזוג הבלארוסית שלה מנצחות. הקהל בהיסטריה.

אחרי הפסקה קצרה לחלוקת מדליות, עולה גמר הגברים. אלוף השנה שעברה מסלובניה נגד הודי חביב עם משפחה בלבוש מסורתי ביציע. איזה תענוג זה לצלם בדמינטון יחידים… אתה יודע מי יחבוט בכדור ומתי, יש לך מספיק זמן לפקס עליו, והאתלטיות עולה מדרגה כולל החזרות מאחורי הגב וחצי התאבדויות על הריצפה. התמונות יוצאות הרבה יותר טובות. ההודי מנצח בקלות את המערכה הראשונה, ואז יש לנו דרמה. הוא נפצע ביד, וקוראים לחובש. החובש, כנראה בחור מקומי, זוכה לתשואות רמות מהקהל כשהוא עולה למגרש ומחזיר להם בניפנוף יד. הוא שם להודי פלסטר וממשיכים לשחק. הסלובני לא מוותר, מנצח במערכה השניה ואנחנו נכנסים למערכה הקובעת. בין לבין אחד האוהדים פורץ מהיציע (עם כוס קפה ביד), ונותן לו עצות. לפי מה שהבנתי, אין שום קשר בין האוהד להודי. אולי בשנה הבאה כן ישקלו מאבטח בכניסה… ההודי בסוף ניצח, קרוב לודאי שבלי שום קשר לאותו אוהד ש"הדריך" אותו.

בגמר הנשים יש לנו שוב מפגש בין הישראלית שלנו לסלובנית שכבר הפסידה לה מוקדם יותר היום. הקהל שוב בטירוף. פוליקרפובה מנצחת די בקלות, הסלובנית ממשיכה לעשות שפגטים ולא מפסיקה לחייך כל המשחק. היא יודעת שאין לה סיכוי. הגמר האחרון של היום היה בזוגות גברים, גם עם נציגות ישראלית, אבל לא נשארתי כי כבר היה מאוחר והייתי צריכה לחזור צפונה. שמעתי שהישראלי ניצח. אז לסיכום – יש לנו 3 מדליות זהב. אליפות מוצלחת.