ושוב (למי שעקב אחרי הטיולים הקודמים), מצאתי את עצמי מוקדם מידי בבוקר על הרכבת לנתב"ג. יום יבוא ואני אזמין לי טיסה לשעה נורמלית. האמת שדווקא הציעו לנו טיסה יותר מאוחרת, אבל פחדתי שהנודניקים בשדה יחליטו על שביתות פתע ועיצומים וכו', אז החלטנו שעדיף כמה שיותר מרווח לפני הקונקשיין. אז אחרי ארוחת בוקר טובה (כשענת דווקא הלכה על המבורגר), עלינו על הטיסה לרומא. אחרי קצת התברברות בשדה המקומי, נשארו לנו כ-10 שעות לשרוף בעיר אז עלינו על הרכבת לעיר. מצעד_הפאדיחות_#1– מאוד התקשינו עם המכונת כרטיסים לרכבת, וגרמנו לתור ארוך אחרינו. אחרי התלהבות ראשונית מהמקום, קנינו כרטיס לאוטובוס של התיירים. הסיור עצמו הוא מעגלי ועוצר בתחנות המעיינות של העיר (הותיקן, הקולוסיאום, פיאצות וכו'), ואז יורדים, מטיילים קצת ותופסים את זה שבא אחריו.

מתוך כל החברות שהציעו את הטיול הזה, הצלחנו איכשהו להעלות על ההכי גרועה, ולמרות שהבטיחו איסוף כל 20 דקות זה לא קרה, כך שיצא לנו יותר לחכות בתחנה לאוטובוס מאשר לטייל במקומות עצמם. אז התחלנו מהקולוסיאום, ועמדנו בתור איזה שעה להיכנס פנימה, תוך כדי ש-20 הודים מנסים למכור לנו סלפי סטיק, מר גמיש ובובות של האפיפיור ומריו באלוטלי. המשכנו לעוד כמה תחנות וראינו מבנים יפים, ואז ירדנו בותיקן. תאמת, קצת התאכזבתי כי לא מצאתי מה שרואים בסרטים. חשבתי בטח נקבל חומות גדולות ונראה את העיר עצמה, אבל התחנה התיירותית היא כיכר סנט פטרוס והכנסיה. לא ניסינו אפילו להיכנס פנימה כי התור לוקח כמה שעות טובות, במקום זה מצאנו מקום נחמד בצד לפיצה וגלידה. אם כבר איטליה אז עד הסוף. מהותיקן הלכנו ברגל לכנסיית המלאכים, מקום ממש יפה ועברנו על הגשר שמוליך אליו. אחרי הגשר התחברנו שוב לאוטובוס שהחזיר אותנו לתחנה הראשונה במרכז העיר. כדור בדולח למיה וחזרה עם הרכבת המהירה לשדה התעופה, להמתנה יותר מידי ארוכה לטיסה לבואונוס איירוס.

הטיסה לארגנטינה הייתה סיוט אחד ארוך. המטוס היה ממש צפוף ולא נוח, וברגע שקצת נרדמת איזה רעש או דייל עם אוכל העיר אותך. בסופו של דבר גם זה נגמר, והגעתי בפעם הראשונה בחיי ליבשת אמריקה. וי הי. לקחנו ישר מונית לשדה הפנימי שמשם תצא הטיסה שלנו לאושוואיה. גם פה היתה לנו המתנה ארוכה, וניסינו להזמין קצת שתיה וסנדוויצ'ים. מצעד_הפאדיחות_#2– ענת יודעת קצת מילים בספרדית, אבל זאת עדיין היתה משימה משעשעת. גם את זה עברנו, ועוד 4 שעות טיסה (שאת רובם כולל הנחיתה וההמראה חרפתי), וסוף סוף, אושוואיה.

אושוואיה. העיר הכי דרומית בעולם. אני עדיין די בטוחה שאני לא מבטאת נכון את השם שלה, אבל שיהיה. כבר ביציאה מהשדה היה קור מטורף, הבדל של שמים וארץ מבואנוס איירס. ולא רק הקור היה מטורף, גם הנופים. הרים מושלגים לצד שמים כחולים ומתחתם עיר מקסימה. החבר'ה מהשייט אספו אותנו ואת שאר הנופשים ולקחו אותנו לעיר לפיזור בבתי מלון, ועל הדרך גם נרשמנו דרכם לכמה טיולים בעיר ליום וחצי שיש לנו עד היציאה לים. אחרי קצת בילבול עם המלונות הגענו לאחד הנכון, חטפנו ארוחת ערב זריזה, ואז, סוף סוף, אחרי 3 ימים ללא שינה ולמעלה מ-50 שעות בדרכים, פגשנו מיטה ואמרנו לילה טוב.

בבוקר קמנו לארוחת בוקר עם נוף פשוט מטורף מהחלון. החלפנו מלון ואז שוטטנו קצת בעיר. חיפשנו את המקדונלדס המקומי (כדי לסגור חשבון עם המקדונלדס הכי צפוני בו אכלנו גלידה לפני 3 שנים, ע"ע לפלנד), אבל לא היה אז ישבנו בסתם מקום לארוחת צהריים. שוב, הספרדית של ענת מצליחה להשיג לנו קצת תקשורת עם המקומים. די הפתיע אותי שכמעט ולא היו מלצרים דוברי אנגלית ברוב המקומות שאכלנו בהם. בצהריים ירדנו למזח, וראינו להקת שחפים שאספו אוכל מהאנשים בדיוק כמו שיונים עושות. חמודים. משם עלינו על מעבורת לטיול של כמה שעות לכמה איים קרובים לראות קצת קורמורנים, שחפים, אריות ים ומגדלור ישן. בהחלט נחמד, הרבה הזדמנויות טובות לצלם, וגם נסיונות התרגלות ראשונית לקור ולרוחות. בחזרה במלון קיבלנו הדרכה ראשונית לקראת השייט, לוח זמנים ליציאה לדרך מחר, פרטים אישיים, עננייני טיסות וכו'. בערב ניסינו להגיע לסוג של בית חב"ד, הבית היהודי המקומי, שבאינטרנט הבטיח ארוחות שבת, אבל כשהגענו הרבי לא היה אז אכלנו כבר במקום אחר.

בשבת בבוקר אספו אותנו לטיול נוסף, בפארק ארץ האש, האטרקציה המרכזית של המקום. נוסעים עוד קצת דרומה ומגיעים לשמורת טבע עם נופים מהממים (אפילו יותר ממה שראינו עד עכשיו), עצים ירוקים, ציפורים, לגונות וכו'. היתה אפשרות לקחת את 'הרכבת של סוף העולם', שריד ישן לראשוני המתיישבים שעבדו שם ובנו דברים, אבל זה נראה לנו מאוד יקר אז ויתרנו. ומזל שעשינו זאת, כי לקחו אותנו לסניף הדואר של סוף העולם. בקתה באמצע שום מקום, בה אפשר להחתים את הדרכונים (מצעד_הפאדיחות_#3- בעוד כמה שבועות כשנגיע לארץ נגלה בביקורת דרכונים שאסור היה לנו לעשות את זה…) וגם לשלוח גלויות הביתה. על קורות העץ של תיקרת המבנה היו שטרות מכל העולם. לא היו שקלים חדשים, אז השארנו שטר של 20. אז בפעם הבאה שאתם שם- אם יש שטר ישראלי הוא שלנו! המשכנו לטייל בשמורה, וחזרנו לעיר. ארוחת צהריים, והדבר האמיתי מתחיל.

לפרק הבא