מתחילים. כינסו אותנו במזח (איפה שהאכלנו את השחפים יום קודם), זיהינו מרחוק את הספינה והתחלנו להתלהב. בהחלט הייתה התרגשות באוויר. ספירת ראשים באוטובוס ונוסעים לנמל. כשמגיעים קיבלנו הכרות ראשונית עם שלי, מנהלת המסע, שבתור ניו זילנדית נלהבת הדבר הראשון שהיא שאלה אותנו זה אם למישהו יש את התוצאות של הרוגבי מאליפות העולם או משהו כזה. עלינו לספינה, הפקדנו דרכונים אצל פקידות הקבלה (מלון או לא מלון?), ופיליפיני נחמד (מאלה שדיברנו עליהם בפרק הקודם) ליווה אותנו לתא שלנו בספינה. המזוודות כבר חיכו לנו שם כי החברה המארגנת כבר אספה אותם בבוקר, בהחלט רעיון טוב שחסך לנו להסתובב איתם במהלך היום. על ההתלהבות מהחדר המפנק שקיבלנו כבר סיפרתי, אז אחרי שסיימנו עם זה עלינו ללובי לקבלת פנים שכללה קוקטליים, עוגיות ופיצוחים. נחמד. משם המשכנו לתדריך בטיחות. נסכם אותו בקצרה- אסור להדליק אש. לאחר מכן עלה הצוות והציג את עצמו. עוד קצת ברברת, קבלת מגפיים ופארקה (מעיל צהוב ומאוד מאוד עבה, סתכלו בתמונות), תרגיל בטיחות, שוטטות בספינה, עליה לרציף להיפרד מאושוואיה ויוצאים לדרך. ארוחת ערב ולישון. לא הכי מלהיב, אבל זה רק ההתחלה.
את היום הבא העברנו בעיקר בחדר בניסיון לא להקיא. מיצר דרייק שמפריד בין דרום אמריקה לאנטרקטיקה הוא לא הכי שקט, והגלים שלו גורמים לתזוזות קשות בסביבה שמי שלא רגיל לים ממש לא אוהב. העובדה שאני בוגרת חיל הים לא ממש עזרה לי כאן. גם לא העובדה שהייתה בחוף בכל השירות. מרוב החששות על הקור וההצטיידות בבגדים חמים בארץ, כלל לא חשבתי להביא תרופות למחלת ים, אבל היה רופא נחמד שעבר וחילק כדורים. בלובי במהלך היום העבירו כל מיני הרצאות וסרטים (התחלנו להתרגל למערכת הכריזה של האוניה), אנחנו ויתרנו. לפחות עודדו אותנו שהחבר'ה בחדרים היותר יוקרתיים שבקומות מעלינו סובלים יותר. החדשות הטובות- כזה נגמר, כבר היינו באנטרקטיקה. יצאנו החוצה לרציפים והתחלנו להשקיף על הנוף (והקור) שמסביבנו. וואו, אנחנו באמת פה. ים, שלג ועוד שלג.
הגענו! בו נתחיל לטייל: בכל ערב קיבלנו לו"ז ליום המחרת כך שידענו מתי הארוחות, מתי יוצאים לטייל ולאן, מה הסדר של הקבוצות (חילקו אותנו ל4 קבוצות על מנת להקל ביציאה- כל אחת היא סוג של פינגווין), איזה הרצאות יש וכו'. המערכת כריזה של הספינה גם הודיע לנו למשל שעכשיו הקבוצה שלנו יוצאת, אז להגיע בזריזות ללובי. דבר נחמד הוא שבכל פעם שיצאנו, העבירו את הכרטיס חדר שלנו כך שהם יוכלו לוודא שכל מי שיצא גם חזר מהאי… ביציאות עצמן כינסו 8-10 איש בסירת גומי כשאחד המדריכים השיט אותה- או לכיוון האי, או שעשו לנו סיור ימי בין הקרחונים שזה גם היה נחמד. בדרך כלל הימים כללו יציאה אחת לאי ויציאה אחת לסיור. אבל לפני שהולכים לפגוש פינגווינים, יש די הרבה נהלים בקטע הזה- אסור להביא שום אוכל או שתיה לאי, עשינו ניקוי יסודי של התיקים שירדו איתנו לוודא שלא הבאנו כל מיני נבגים או פרחים וכו' מהיבשת (כי זה יכול לקלקל שם את הטבע), ניקוי מגפיים בכניסה והיציאה, אסור להתקרב לפינגווינים (הלכה הפינת ליטוף), יש מסלולים מסויימים שמותר להסתובב בהם (מסומנים בדגלים, ואם נגיד שיירת פינגווינים עוברת אז צריך לעצור ולחכות שהם יסיימו לחצות) וכו'. ממש הקפידו כדי שלא נפגע בטבע.
היציאה הראשונה לאיים הייתה די זוועתית. אה כן, התחלנו בכלל באיים שמסביב לאנטרקטיקה, והנחיתה הראשונה הייתה במקום שנקרא HALF MOON ISLAND. ליבשת עצמה נגיד עוד איזה כמה ימים. היה קר בטרוף, המון רוחות וסוג של סופה עם שלג שיורד ובקושי הצלחת לראות משהו. שלא לדבר על לצלם. היה די מבאס, אבל בכל זאת סוג של התרגשות עם הפינגווינים מסביב. כשחזרנו לספינה הצוות החביב חיכה לנו עם מגבות חמות וחולץ מגפיים. כי בלעדיו לא באמת אפשר לצאת מהן. אני רצתי לקנות כפפות קצת יותר רציניות ממה שהבאתי מהארץ, ואחרי ארוחת צהריים ומנוחה הגיע הזמן לצאת שוב לאיים. הפעם כבר היה לנו הרבה יותר חוויתי- הרוחות נעלמו, יצאה קצת שמש, הצלחנו להסתובב גם קצת ברחבי WHALERS BAY שמצא בDeception Island. איך שנחתנו, עידכנו אותנו שכמה מטרים מאיתנו יש גור אריות ים קטנצ'יק שעדיין יונק יחד עם האמא. גם הצוות עצמו התרגש כי זה לא משהו שרואים כל יום. הקטנצ'יק שיתף פעולה וסיפק כמה פוזות יפות (האמא קצת פחות, העדיפה להמשיך להשתזף), כולל גילגול חמוד ביותר בשלג. אז סיימנו איתו והתחלנו לטייל. בהתחלה פניתי ימינה במסלול, ומצאתי את עצמי מול לגונה משגעת ביופיה. חזרתי לנקודת התחלה, ויחד עם ענת הלכנסו במלול השמאלי, עלינו על גבעה וירדנו למטה ומצאנו פיל ים ענקי גם הוא משתזף לו. אז עשינו כמוהו- התיישבנו לנו על השלג ופשוט נהננו מהאוויר והנוף. זה יכל להיות אחלה מקום לשנ"צ. בדרך חזרה תפסנו גם כמה סוגים של ציפורים מעיינות שקיימות רק באזור, וגם כמה שחפים שיש אפילו בקיבוץ.
