קידוש. על ספינה. באנטרקטיקה. יום שישי בסוף העולם.

יום שישי הגיע. השעה בערך 7 בבוקר, אני באמצע חלום על שניצלים של אמא, ופתאום הקפצה במערכת כריזה. כולם כולם להגיע לסיפון, יש להקה של אורקות (!!!) ליד הספינה. ובאמת אנשים התחילו לרוץ, אנשים הגיעו למעלה בלי נעליים, או עם נעליים בלי גרביים, רק עם המעילים וכו'. ענת שמאוד רצתה לראות אורקות מתחילת המסע לא כל כך מצאה את עצמה, ובעוד אני אומרת לה רוצי אני כבר אגיע אחרייך, היא עונה לי ב'רגע אבל לא צחצתי שיניים!'… בסופו של דבר הגענו למעלה, והצטרפנו לכולם וחיפשנו את האורקות. זה לא היה פשוט כי הם היו ממש רחוקים ובהתחלה לא יצאו הרבה מעל המים, אבל בסוף הצלחנו לאתר אותם. ספרנו 4 אורקות שהסתובבו סביב קרחון. המדריך של הלוויתנים הסביר לנו שהם מתאספים מסביב כדי לחפש כלב ים טעים לאכול- אחד מהם עולה לפני השטח ובודק אם יש בנמצא אחד כזה, ובמקרה וכן הם דוחפים מלמטה כדי להפוך אותו למים. אז כלב ים לא היה, אבל כן הצלחנו לתפוס אותם שוחים. הם היו ממש רחוקים והתמונות לא היו ממש טובות, אפילו עם העדשה של הסופר טלה, אבל לפחות יש לי כמה נחמדות שלהם. ורגע לפני שקפאה לי הצורה, כי עליתי למעלה בלי ממש להתלבש, ראינו מפולת קטנה של שלג מאחד האיים מאחורי האורקות. קטע. הצוות התארגן בזריזות והוציאו סירות בתקווה להתקרב לאורקות, אנחנו לצערנו יצאנו בסירה האחרונה ולא הצלחנו לראות אותם מקרוב. המשכנו לאיזה שעה של שייט מסביב, וראינו מושבות של קורמורנים ופינגווינים יחד. מה ההבדל בין פינגווין לקורמורן? קורמורן יודע לעוף. חיחיחי. אבל הפינגווינים יודעים לשחות, וקיבלנו מחזה משעשע כשלהקה ניסתה לעלות לאיזה אי, אבל המדרגה מהים הייתה גבוה והם נזקקו לכמה ניסיונות ונפילות כדי לעבור אותה.

יציאה הבאה שלנו הייתה לPORT LOCKROY. פעם היתה שם תחנת מחקר בריטית והתיישבות כלשהי, היום יש שם מוזיאון, חנות מזכרות, והדואר הכי דרומי בעולם. וכמה פינגווינים. את המקום מפעילים מספר קטן של אנשים שאשכרה גרים שם לתקופה של 4 חודשים מידי שנה. הם עלו אלינו לספינה והסבירו לנו מה הם עושים שם ואיך החיים. האי עצמו מאוד קטן, אז עלינו אליו בקבוצות קטנות. משהו כמו חצי שעה לכל קבוצה להסתובב, לקנות מזכרות, לשלוח גלויה הביתה וחזרה לספינה. אני קניתי מיקרו פליז עם ציור של פינגווין עליו (שבהמשך אחות שלי אימצה), ושלחתי גלויה הביתה לקיבוץ. מילא להוציא דואר מאנטרקטיקה, אבל למצוא את רמת יוחנן? נראה כמה זמן זה ייקח. בשלב הזה של הטיול כבר הייתי קפואה לגמרי, הגוף שלי ממש התקשה לייצר חום ורציתי כמה שיותר מהר לחזור לספינה. בחור אמריקאי עזר לי ללבוש חזרה את הכפפות לפני שחזרנו לזודיאק, ואז שאל "did i just did a MITZVA?"…

יום שישי בערב, זמן לקבלת שבת וקידוש. מראש תיכננתי לעשות קידוש לי ולענת, אבל במהלך המסע נתקלנו בעוד זוגות של יהודים. רובם היו יהודים "על הנייר", כלומר שהם לא באמת קשורים לדת והפעם האחרונה שהם היו בקידוש הייתה לפני 30 שנה פחות או יותר. אז יצא שהתארגנו ואמרנו שנשב כולנו יחד בארוחת ערב של יום שישי. אנחנו לא באמת יודעים מתי זמני כניסת השבת באנטרקטיקה, אז אילתרנו. ידעתי שיהיה קצת בעייתי עם הנרות (כי אסור להדליק אש בספינה), אז הלכתי מוקדם לדבר עם האחראים שם. הפנו אותי למישהו בשם 'מיטרדי', אח"כ ענת צחקה עליי ואמרה שזה לא שם, זה תפקיד. זה הרב מלצרים. שוין. אז הצלחנו לארגן שני נרות קטנים והדבקנו אותם לתוך ספל. לחמניות ויין לא היה בעיה כי זה הוגש בכל ארוחה בערך. היתה איתנו אמריקאית שהייתה איימישית במקור, היא בקשה לברך על הנרות יחד איתי אז אני אמרתי בעברית והיא ניסתה לחזור אחרי. הדלקנו נרות, והאחראי מהר מהר לקח אותם הצידה וקרוב לודאי שכיבו אותם כשלא הסתכלנו. עשיתי קידוש בעברית, האמריקאים ענו אמן, העברנו את היין ואז אחד האמריקאים בירך 'המוציא'. כבר יצא לי לעשות קידוש בחו"ל במקומות שונים, אבל הפעם בהחלט הייתה חוויה אחרת. גם בסוף העולם, גם עם אמריקאים שלא עשו קידוש הרבה מאוד זמן, גם עירבוב של כמה דתות. אה וענת צילמה וידאו של זה.

במהלך כל הזמן בספינה, אחרי ארוחת ערב הוגש קינוח. אז יום שישי הגישו לנו עוגת גבינה. לי היא הייתה מאוד טעימה ומאוד הזכירה לי עוגת גבינה שסבתא שלי הייתה עושה. אבל היתה בה בעיה אחת, שהיא הייתה קצת… גושית. a bit lumpy. ענת היא שפית של קינוחים. היא לקחה מאוד קשה את העניין של העוגה. לטענתה צריך לסקול את מי שהכין אותה. אגב אנחנו עוד נפגוש את אותה עוגה בהמשך המסע באיזה ערב של קינוחים ושוקולד, וגם נפגוש את "שף" הקינוחים של הספינה.

את הערב סיימנו בהרצאה מעלפת של Colin Baird, מדריך הלוויתנים של הטיול. הוא סיפר לנו את הסיפור של קיקו, האורקה שמככב בסרט לשחרר את ווילי. כל הסיפור חיים שלו, איך הוא נלקח בגיל שנתיים לאיזה גן חיות, הוצב באקווריומים קטנים ועבר חיים די קשים עד שהגיע "לככב" בסרט. הוא סיפר לנו איך בתור מאלף אורקות (שזה המקצוע שלו), הוא הגיע לעמוד בראש פרוייקט שהיה אמור להחזיר את קיקו לטבע. במשך תקופה הוא עבד בצמוד עם האורקה (שזה לוויתן קטלן למי שהספיק לשכוח), שחה איתו, ניסה ללמד אותו להתנהג כמו אורקה אמיתית וניסה להחזיר אותו ללהקה של אורקות. הפרוייקט הצליח חלקית, קיקו הצטרף זמנית ללהקה של אורקות, אבל בסופו של דבר לא השתלב עד הסוף ונשאר קרוב לאזור החוף. הוא סיפר לנו גם על הסוף, שקיקו נפתר והחליטו לקבור אותו ביבשה במקום לתת לו להיסחף בים כדי שלא ימצאו עוד כמה שנים חלקים מהשלד שלו במקומות כמו ebay. למי שמתעניין, יש סרט על הפרוייקט, שכולל את קולין. מומלץ בחום. יותר מאוחר יצא לי לשבת לדבר קצת עם הבחור, היה לו חיים די מרתקים. הוא עבר את גיל 50, אין לו משפחה אבל יש לו רשימה של עבודות מטורפות (בין היתר- ההדרכה בטיולים לאנטרטיקה). הוא מטייל המון, עושה את מה שהוא אוהב ובסה"כ טוב לו בחיים.